"העולם מצחיק". מימין: משה אשכנזי, נעמה שטרית, דני שטג, אסי לוי, אלי פיניש ואור בן מלך. צילום: ורד אדיר.
'העולם מצחיק, אז צוחקים' אמרו חברי להקת הגשש החיוור, ולכך מזמינה גם הדרמה הקומית החדשה של שמי זרחין "העולם מצחיק" – לקחת את המר עם המתוק, לעטוף את הכאב ביופי הרב הנמצא סביב. בסרט מככבים שלל שחקני ישראל, ולמעשה קל יהיה יותר למנות את אלה הנעדרים ממנו מאשר למנות את הרבים הלוקחים בו חלק. שפע זה אינו עושה חסד עם הסרט ולמעשה הוא המשך ישיר של בעייתו המרכזית- הגימיקים והפנטזיות המרובות נוגסות ממקומו של הסיפור המרכזי וכתוצאה יופיו נפגם ומצטמצם.
מאחורי "העולם מצחיק" עומד כאמור שמי זרחין, יוצר ישראלי פורה ומוערך, שזכה לפרסים ושבחים רבים על עבודתו כבמאי ("לילסדה", "הכוכבים של שלומי", "אביבה אהובתי"), תסריטאי ("נודל") וסופר ("עד שיום אחד"). בסרט הנוכחי שב זרחין לעיר הולדתו ומקום התרחשותן של רבות מיצירותיו, העיר טבריה, אך הפעם תפקידה מתרחב- תחת ידיו היא איננה שוב רק מראה מקום אלא ניתנים לה פנים ואופי. כעת נותר לבחון מהו אותו אופי עירוני המשתמע מהסרט, מהי תרומתו לעלילה והאם הוא מוסיף או שמא גורע, מיכולת יצירתו החדשה של זרחין לרגש.
במרכז הסרט עומדים שלושה אחים, בעברם כאב ונטישה ובהווה נפרדו דרכיהם כך שכל אחד מתמודד לבדו עם מציאות חייו המורכבת. ירדנה (אסי לוי), האחות הגדולה, היא אם שכולה שאינה מסוגלת להתמודד עם זיכרון בתה המתה עד שהאבל והאובדן מכלים את חייה ומפרקים את משפחתה. הגילוי המפתיע כי היא בהיריון שולח אותה למסע אחר חיפוש האב ולמעשה לחיפוש אחר עצמה. מירון (דני שטג), האח האמצעי, מטפל יחד עם בנו הצעיר (אור בן מלך) בבנו הבכור (משה אשכנזי), שלאחר תשע שנות תרדמת מקיץ לפתע ומעיר עמו גם סוד ותום שבנתיים הושתקו. גולן (אלי פיניש), האח הצעיר ושדרן רדיו מקומי, מלווה את אהובתו (אולה שור סלקטר), במלחמתה האבודה במחלת הסרטן. הטיפולים היקרים גרמו לו לאבד את כל רכושו אך כל מה שהוא מבקש הוא להביא לאיחוד אחרון של חברי להקת הגשש החיוור כדי לשמח את בת זוגו ולגרום לה להתחתן עמו.
"העולם מצחיק". נעמה שטרית. צילום: ורד אדיר.
בין שלוש העלילות מקשרת דמותה של צפי (נעמה שטרית), נערה מקומית שבוחרת לעבוד כמנקה וכך עוברת מבית לבית ומלקטת את הקרעים והפרטים החסרים בסיפור האחים. צפי מהווה גם את החוט המקשר בין העלילה המרכזית לבין העלילה הנוספת בסרט המתארת סדנת כתיבה מקומית, בה מוזמנים המשתתפים להציג סיפור פרי דמיונם. לעומת שלושת האחים, בהם מיוצגת העיר טבריה בשמם אך סיפורם הפרטי הוא כלל אנושי ועל-אזורי, תפקיד משתתפי הסדנה הוא לייצג את רוח העיר כחמה ונגישה, ובעצם להוות מסגרת סיפורית עוטפת ומרככת לעלילה המרכזית של שלושת האחים. לאורך הסרט נעה העלילה בין המציאות המדממת בי חי כל אחד מהאחים לבין הבדיה המוזרה והגרוטסקית שממציא כל אחד ממשתתפי הסדנה.
בפעם האחרונה שעסק זרחין בעיר טבריה על גבי המסך הגדול היה זה עם "אביבה אהובתי". אז הצליח לספר סיפור נוגע ללב, העושה כבוד לגיבוריו ומתאר את שגרת חייהם הפשוטה והמחוספסת באופן שהוא מחד אותנטי ומאידך אינו סטריאוטיפי או קלישאתי. כעת, בסרטו החדש "העולם מצחיק", שב זרחין לאותה עיר אך הפעם החליט להקדיש מקום לתיאור היופי והחיות שבה ולהציג את אלה כסיפור מסגרת סוריאליסטי והומוריסטי. העיר שעל שפת הכינרת משמשת אותו כעטיפה המציבה ניגוד לכאב המלווה את שלושת האחים: החמימות והמוכרות השכונתית של העיר לעומת הבדידות שלהם, דמיון ופנטזיות בסדנת הסיפורים לעומת המציאות הקשה מנשוא עמה הם מתמודדים. עם זאת, הניסיון להביא את הווי העיר כניגוד ועטיפה לעלילה המרכזית הופך בפועל לעקב אכילס של הסרט וזאת משתי בחינות:
הראשונה נובעת מכך שניסיונו של זרחין להכניס הווי עירוני כעטיפה יוצא משליטה. בעלילת שלושת האחים ניכר פוטנציאל רגשי גדול והשחקנים המצויינים בתפקידים הראשיים מסוגלים בהחלט לשאת סרט שלם על כתפיהם, אך עם זאת, לא בכך הסתפק זרחין. הפנטזיות של משתתפי סדנת הכתיבה מרובות ומפורטות באופן שמאבד קשר עם העלילה המרכזית. לדמיונם ניתנת חיות צילומית נרחבת וכך כל כמעט כל סיפור צדדי מקבל מקום משלו. כתוצאה, בנוסף לשלושת האחים, הצופה נאלץ לערוך היכרות לא רק עם משתתפי הסדנה אלא גם עם גיבורי סיפוריהם הרבים. הדבר יוצר ריבוי דמויות מוגזם, מעמיס ומכביד על חויית הצפייה. בניגוד לכוונתו של זרחין, לא רק שקורות חברי סדנת הכתיבה אינן משרתות את עלילת הסרט, אלא שהן פוגמות בקוהרנטיות שלה ויוצרת סרט רחב יריעה וארוך מדי.
"העולם מצחיק". ישראל קטורזה. צילום: ורד אדיר.
לא בטוח אילו עוד יוצרים בישראל היו מצליחים לשכנע שחקנים נהדרים ומוערכים כמשה איבגי, דרור קרן, רותם אבוהב, זאב רווח או לבנה פינקלשטיין להופיע בתפקיד הכולל מס' שורות מצומצם בלבד, ואלה רק מעט השמות מצוות שחקנים מלא כישרון המפציע על המסך. את ההיענות הנרחבת ניתן וודאי לשייך לרקורד המוצלח והמגוון של זרחין אך במקרה הזה, כל המוסיף רק גרע. היה אפשר לחשוב שזרחין יסתפק בצוות מוכשר כל כך הכולל שחקנים כאסי לוי, אלי פיניש או אולה שור הנהדרת, שמביאה עמה לכל סצינה אנרגיה המתפוצצת מכישרון. גם הדינמיקה בין דני שטג לשני בניו עובדת מעולה ונוגעת ללב, אך כאמור, כל אלה מצטמצמים, שלא לומר טובעים, בשלל סיפורים ושחקנים נוספים המציפים את המסך ומורידים מערכו של הקסם המוכר שזרחין יודע לעשות.
הבעיה השניה עם החלטתו התסריטאית של זרחין להוסיף סיפור מסגרת הנשען על הווי עירוני, נובעת מהאופן בו אותו הווי מוצג. בגילוי נאות ראוי לאמר שכותבת שורות אלה הנה תושבת העיר תל אביב וככזו נתקלתי פעמים רבות באמירה כי תל אביב היא עיר הנמצאת בבועה ומנותקת משאר חלקי ישראל. לצערי, כאשר צפיתי ב"העולם מצחיק" מצאתי עצמי תוהה האם צדקו המקטרגים והעיר בה בחרתי לחיות כה מנותקת עד שלא ידעתי כי במרחק שעה וחצי ממנה מתקיים עולם שההתפתחות המנטלית שלו נעצרה בשנות ה- 70'. חברי סדנת הכתיבה האמורים לייצג את העיר טבריה, מוצגים כטיפוסים הזויים, לא מפותחים ולא אינטליגנטים במיוחד. העיר עצמה מוצגת ככזו בה כל התושבים מכירים זה את זה ואת בעלי העסקים המקומיים, כולם אוכלים באותם מקומות ואותה בחורה מנקה את כל בתי האזור כשהיא סוחבת אחריה עגלת מוצרי ניקיון מאולתרת. כל העיר מקשיבה לאותה תחנת רדיו ולאותה תוכנית ורגע השיא העירוני מגיע בכל יום שלישי, אז משודר אותו מערכון של הגשש החיוור- "קפיטריה בטבריה". כולם מקשיבים לו וכולם מוצאים אותו עדיין רלוונטי כי מסתבר שלטבריה לא הגיעה הקידמה, לא מוכרות בה תוכניות בידור חדשות ועל מודרניות אין מה לדבר.
ואם זה לא מספיק, לרושם הבעייתי מוסיפות ההפניות המרובות בסרט ללהקת הגשש החיוור, אחת מנכסי צאן הברזל של התרבות הישראלית, שאמנם מזוהה עם הווי ישראלי מקסים ואיכותי, אך הווי שבמקרה הטוב הוא נוסטלגי ובמקרה הפחות טוב- כזה שכבר אינו מעודכן או רלוונטי להחזקת סרט שלם. ההפניות אינן מסתפקות רק בשמו של הסרט או במערכון השבועי המשודר ברדיו המקומי, אלא הן חוזרות פעם אחר פעם בצורת אזכורי מערכונים ומשפטים של החבורה. השיא מגיע בסצינת הסיום, בו שייקה לוי, המופיע בסרט בתפקיד עצמו, מגשים את מה שמסתבר כפנטזיה האמיתית והעכשווית של כל טבריאני ומופיע במתנ"ס המקומי מלווה בלהקת ילדים מתוקה להחריד. כתוצאה, העיר טבריה מתוארת באופן סטיראוטיפי ומוגזם ומה שאמור להיות החום האנושי והמזמין שבה, גולש והופך לתיאור תושביה כלא מתוחכמים או מפותחים. הבולטות והפירוט הנרחבים שמקבל סיפורם של חברי סדנת הכתיבה גורם לכך שהעלילה מוצפת בעממיות מוגזמת הגובלת באווירת סרט בורקס, שלא עושה כבוד, ובתקווה גם לא צדק, עם העיר שלשפת הכנרת.
"העולם מצחיק". דני שטג, אור בן מלך. צילום: ורד אדיר.
חשוב לציין כי ישנן בסרט נקודות אור, בין אם בשחקנים הנהדרים והעלילה הבסיסית הטובה ובין אם בנסיונות להזמין למחשבה מעמיקה ואינטליגנטית על נושאים כגון דמות האם או מהות הכתיבה ויצירת הסיפור (נושא בו עסק זרחין גם ביצירות קודמות). עם זאת, התוצאה הסופית אינה מוצלחת.
ייתכן וזרחין ניסה לעשות כמעשה ניסים אלוני העומד מאחורי המערכון 'קפיטריה בטבריה', שלו מוקדש בסרט מקום נכבד. את אותו מערכון מיתולוגי כתב אלוני בהשראת המחזה המפורסם 'מחכים לגודו', שגם בו מוצגות שלוש דמויות וגם הוא מציג בעיה שאין לה פתרון. כשאלוני יצר את שלוש הדמויות שלו המככבות ב- 'קפיטריה בטבריה', הוא נותר נאמן למחזה המפורסם והדילמה האנושית, המייאשת וחסרת הפתרון המוצגת בו, אך כותב מוכשר כפי שהוא, הוא העניק לייאוש טוויסט עממי וגרוטסקי ויצר מערכון קומי וחכם, שחוסר האפשרות שבו מעלה חיוך. ייתכן וזרחין ניסה לעשות בסרט זה את אותו המהלך- לספר סיפור מלא כאב אך לתת מקום גם לפשטות הנלווית לו, להכיר בייאוש שבסיפור האחים אך בעזרת פיוט לטבריה להדגיש את התקווה והחלום שבכל זאת קיימים. עם זאת, בניגוד לאלוני ולקפיטריה שלו ובדומה לדמותה של צפי המתקשה בסדנת הכתיבה להציג סיפורים עם סוף, "העולם מצחיק" ממלא עצמו בכל כך הרבה גימיקים, פנטזיות ועממיות, עד שבצילם רגעי האותנטיות והרגש שבסרט מתמעטים ונותרים לא שלמים.
העולם מצחיק
ישראל, 2012
הפצה: החל מה-14.06.2012 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע.
קדימון:
בימוי:
שמי זרחין
תסריט:
שמי זרחין
משחק:
אלי פיניש
אסי לוי
דני שטג
משה אשכנזי
נעמה שטרית
אור בן מלך
אולה שור סלקטר
יחזקאל לזרוב