"חיות הדרום הפראי" – ביקורת

"חיות הדרום הפראי". קוונז'יין וואליס.

"חיות הדרום הפראי". קווזנה ווליס.

הניסיון לסכם במילים את "חיות הדרום הפראי" מרגיש כניסיון שגוי ואף כזה החוטא לסרט שבאופן ייחודי ומרתק מצליח להביא למסך הקולנוע סיפור שמרכזו אינו עלילה מובנית אלא חוויה. כשמו הלא קונבנציונאלי, כן הוא- אחד הסרטים המעניינים והשונים שעלו לאחרונה על מסכי הקולנוע, דרמת פנטזיה המזמינה את הצופה להביט בעולם דרך עיניים מלאות דמיון נאיבי וראשוני לצד הסתכלות ריאליסטית, קשה ומורכבת. לאורך הסרט יש לשתי נקודות המבט תוקף שווה ערך ולמעשה, האופן נטול המאמץ בו פנזטיה ומציאות ארוגות זו בזו לאורך העלילה הוא ההופך את "חיות הדרום הפראי" לייחודי, מקסים ומרגש.

הסרט מגיע אלינו לאחר שהפך לסרט המדובר ביותר בפסטיבל סאנדנס האחרון, גרף את פרס 'מצלמת הזהב' בפסטיבל קאן, וקטף זכיות נוספות. מעבר לאיכות הסרט עצמו, הסרט הזמין סקרנות נוספת מאחר והבמאי שלו הוא בן זייטלין הצעיר והאלמוני יחסית, שזהו סרטו הראשון. זייטלין עומד גם מאחורי התסריט לצד לוסי אליבר, שכתבה את המחזה "עסיסי וטעים" עליו מבוסס הסרט.

במרכז הסיפור עומדת השפאפי (קוונזאנה וואליס המדהימה ובעלת השם הבלתי אפשרי), ילדה בת 6, אמיצה וקשוחה, החיה עם אביה ווינק (דווייט הנרי שנראה כי התפקיד נתפר למידותיו במדויק), בקהילה קטנה הממוקמת באזור נידח, פראי ומנותק מסיוויליזציה. לצופים מתגלה כי האזור, שכנראה ממוקם בלואיזיאנה, מכונה בפי המקומיים החיים בו "האמבטיה" וזאת מאחר והוא למעשה מובלעת שעם בוא הגשמים עולה על גדותיה וכל הנמצא בה מוצף ונחרב.

הקהילה בה חיים האב ובתו היא של אנשי קצה, נטושים ותלושים, הנחושים לספק את צרכיהם באופן עצמאי ומביעים סלידה וכעס כלפי כל מה שנתפס בעיניהם כשייך לעולם שמחוץ לאמבטיה. החוקים היחידים בהם הם מכירים הם חוקי הטבע ובהתאמה ווינק, החולה במחלה מסתורית ובעל חיבה לטיפה המרה, מגדל את בתו באהבה ודאגה אך כאלה השאולים מעולם בעלי החיים.

מדוע הקהילה נמצאת שם? האם לפנינו קהילה אידאולוגית או חבורה של אנשים לא מתפקדים שבריאותם הנפשית מוטלת בספק? כאן טמונה המצוינות של הסרט: ביכולתו לגרום לצופה להטיל ספק באמת דרכה יש לפרש את המציאות הנפרשת לפניו. התרחשויות שעל פניו היו אמורות להיות מקוטלגות באופן מיידי, מוחזרות אל נקודת האפס. נורמות והבנות תרבותיות מושמות בצד והצופה מוזמן לחזור שלב אחד אחורה ולהשתמש בחושיו על מנת להתייחס אל המראות. זייטלין ואליבר הצליחו לייצר סרט שמפתה את הצופה להניח בצד את הידוע לו והם עושים זאת בעיקר בעזרת הגיבורה הראשית שלו.

ההחלטה לתת לילדה בת 6 לערוך לצופה את ההיכרות עם חיי הקהילה הנטושה היא לא פחות מגאונית. השפאפי דוברת את השפה שלנו, חיה עם אובייקטים אותם אנו מכירים ומתמודדת עם מצבים שכולנו יודעים לזהות. לצד זאת, היא לפני הכל ילדה ועוד כזו החיה במציאות כאוטית בצורה יוצאת דופן. העולם הקוגניטיבי שלה תמים וראשוני וחסר בו הסדר הלוגי והסיבתי שילדים מסגלים לעצמם באמצעות עולם מבוגרים תומך ומסביר. כתוצאה מכך, השפאפי, כמורה הנבוכים של הצופה, מציירת עבורו מציאות ריאלית, עמה הוא יכול להתמודד ובוודאי להזדהות, אך בד בבד היא גם גורמת לו להביט בה מחדש, תוך אימוץ נקודת מבט לירית, פשוטה ונקיה.

"חיות הדרום הפראי". קוונז'יין וואליס, דווייט הנרי.

"חיות הדרום הפראי". קווזנה ווליס, דווייט הנרי.

בעזרת השפאפי הסרט מוביל את הצופה אל עמדה פרה-אינטלקטואלית ועושה זאת מבלי להעמיס עליו אוסף דימויים סימבוליים מופשטים. בעולם בו סימבוליזם מופשט, ויזואלי או מילולי, הוא אחת הדרכים הנפוצות של עולם הקולנוע לנסות ולחבר את הצופה לתחושה שהיא מעבר למילולית ("עיניים פקוחות לרווחה", "למינג", "עץ החיים"), "חיות הדרום הפראי" הוא ממש הקלה מתוקה. הצופה מקבל הזדמנות נדירה לצפייה ביצירה שהיא פיגורטיבית בעיקרה אך הפעם מתוך עמדה חוויתית מרגשת שאינה דורשת מאמץ פרשני.

את חוסר ההחלטיות הערכית של הצופה משכיל הסרט לשמר לאורכו. סצינות רבות מכילות בתוכן שתי עמדות מנוגדות המקשות לבחור בדרך פירוש אחת את אופן חייה של השפאפי הצעירה. באחת הסצינות בה היא נאלצת להכין לעצמה מזון לאחר שאביה נעלם, היא מבעירה אש בעזרת מבער שאין ספק שאינו מתאים לשימושם של ילדים. לצד זאת, היא יודעת שהיא עומדת לעשות דבר מסוכן הדורש הגנה ולכן שולפת מן המקרר, שעבורה הוא ארון, קסדת אופנוע ישנה ומרכיבה אותה. הסצינה מכילה כל כך הרבה הזנחה, דאגה וזעזוע אך הם לא מקבלים את קדמת הבמה מאחר ואליהם נלווה חיוך לנוכח התום שבהפיכת מקרר ישן לארון וילדה החובשת לראשה קסדה. לרגע אנו שוכחים את הסכנה ומוקסמים מילדה שחייה הם משחק דמיון אחד גדול. למעשה, לעומת הכאוס המובהק בו מתהלכת השפאפי עם מגפיה הלבנים, דווקא הרגע הקצר בו העולם המתוקן נועץ בה את ציפורניו וכולא אותה בתוך מראה סטנדרטי, הוא הרגע היחיד בסרט המייצר בצופה רחמים מובהקים על השפאפי ורצון עז לצאת לעזרתה.

חשוב לציין שהסרט אינו מייפה או מסתיר את העובדה כי בכל זאת מדובר בילדה הגדלה ללא הגנה ותמיכה רגשית משמעותיים. בהמשך העלילה כאשר מגיעה סערה ומצבו הבריאותי של האב מתדרדר, קירות הביטחון של השפאפי מתחילים לקרוס והמידה בה מציאות ודמיון מעורבבים בראשה נחשפת ביתר שאת. היא בטוחה שביכולתה לפגוע באביה או שהשמיים המתקדרים מסמלים את התעוררותו של שור הבר, אויב קדמון, שבקרוב יגיע אליה על מנת לפגוע בה. עם זאת, הסרט אינו עוסק בגידול ילדים ואינו מבקש להעביר ביקורת על דרך חייה של המשפחה. למעשה, הפגיעות וחוסר הגבולות עמם מתמודדת השפאפי נכונים לכלל הקהילה האבודה- לא סתם מכונה האזור "האמבטיה", מושג השמור כמעט רק לעולם הילדות וכזה הזקוק ליד מלטפת ושומרת.

"חיות הדרום הפראי".

"חיות הדרום הפראי".

כלל הדמויות שאנו פוגשים לאורך העלילה הם אנשים במצב כזה או אחר של זהות אבודה – חברי הקהילה הם כאמור אינם נורמטיביים והגדרתם העצמית נובעת רק מתוך האחר ממנו הם סולדים ובורחים. בדומה להם, הטיפוסים הנוספים בהם נתקלת השפאפי כאשר היא יוצאת לחפש אחר אמה, הם רב חובל שעשרות עטיפות החטיף ממנו הוא ניזון הם עבורו ראיה לקיומו או מועדון צף בלב ים מלא נשים המתפרנסות ממכירת גופן. אוסף האנשים התלושים והחלקיים הללו מאפשרים לילדונת הצעירה לנוע ביניהם במלוא הדמיון והתמימות, ותכונות אלה שלה מאפשרות לצופה ללוות אותה כשהוא נפעם, מסוקרן ומסכים לתת לפראיות הזדמנות הוגנת.

כיאה לסרט המבקש מהצופה להבינו דרך חושיו יותר מבינתו, המראות הויזואלים שבו יפהפיים ופס הקול הנלווה מרגש ועוצמתי. קשה להאמין כיצד יוצר אלמוני וחסר ניסיון כמעט, יחד עם צוות שחקנים לא מקצועיים, הצליחו לייצר יצירה כל כך ייחודית ומהפנטת. במחשבה שניה, יתכן וכדי להביא לידי גיבוש מחווה כל כך כנה לטבע הנשכח שבנו ולזה המצוי סביבנו, כנראה זהו ההרכב היחיד שביכולתו לעשות כן.

דירוג: ★★★★★

חיות הדרום הפראי
ארה"ב, 2012
הפצה: יונייטד קינג, החל מה-19.07.2012 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע.
קדימון:

בימוי:
בן זייטלין
תסריט:
לוסי אליבר
בן זייטלין
משחק:
קווזנה ווליס
דווייט הנרי
לוי איסטרלי
לוול לאנדס

תורך להביע את עצמך. מה תרצה להגיב בנושא?