יש בארץ שחקנים שיכולים לשאת סרט לבדם!

"בשם הכסף". יהודה לוי.

"בשם הכסף". יהודה לוי.

יש בארץ שחקנים שיכולים לשאת סרט לבדם, אני טוען כנגד המאמר שפורסם בוואלה תחת הכותרת: "למה אין בארץ שחקנים שיכולים לשאת סרט לבדם?" הבעיה היא לא בשחקנים, הבעיה היא בסרטים וביוצרים שלהם, שמרביתם לא עושים סרטים מסחריים אלא סרטים שקורצים לאירופה, לפסטיבלים, לאיכות-בכאילו.

תפישת הקהל בעבר

בשנות השישים, השבעים והשמונים של המאה הקודמת, מנחם גולןיצחק שניאורי זוהר ונוספים – הפיקו סרטים שהציבור הישראלי רצה לראות. לגולן יש בין היתר את "קזבלן", "מבצע יונתן" ו"אסקימו לימון", לזוהר את "מוישה ונטילטור" ו"מציצים", ולשני יש את "עזית הכלבה הצנחנית", "גבעת חלפון אינה עונה", "אלכס חולה אהבה" ו"חמש מאות אלף שחור". הסרטים הללו לא רק הצליחו בזמנם, אלא הפכו לקלאסיקות שמשפטים מהם טבועים במרבית הציבור הישראלי על כל גילאיו, עד היום.

לא כל הסרטים של המפיקים המסחריים עברו את מבחן הביקורת, וגם לא התקבלו לפסטיבלים יוקרתיים בחו"ל. הם נועדו לשעשע את הציבור, ולהרוויח כסף עבור המפיק – ולו כמעט רק בשביל להפיק את הסרט הבא ולא להשמין את כיסו (גולן וזוהר במיוחד – הראשון עשה זאת כדי ליצור את הלהיט הבא, ואילו השני עשה זאת כדי ליצור את סרטיו האישיים יותר וה'איכותיים' יותר).

"גבעת חלפון אינה עונה". שייקה לוי וישראל פוליאקוב.

"גבעת חלפון אינה עונה". שייקה לוי וישראל פוליאקוב.

תפישת הקהל בהווה

בשלהי שנות השמונים ובמהלך כל שנות התשעים של המאה הקודמת, הקולנוע הישראלי חווה ירידה משמעותית בתכניו המסחריים. הסרטים כבר לא היו מצחיקים, גולן הפיק את סרטיו בארה"ב ("קפטן אמריקה" של 91' בינהם), זוהר חזר בתשובה והתנתק מעולם היצירה הקולנועית הבידורית ושני התמקד בפעילות בתי הקולנוע והפצת הסרטים מחו"ל שאישתו בחרה (חברת 'לב סרטים ובתי קולנוע' כיום).

המפיקים המסחריים גוועו, ועם פעילותם הנמרצת של קרן הקולנוע הישראלי והסכם קו-פרודוקציה עם צרפת, עלה מעמדו של הקולנוע האיכותי בישראל. סרטים ישראלים החלו להתקבל בקצב מהיר יותר לפסטיבלים נחשבים בעולם, קצרו שבחים וטיפחו דור של קולנוענים שמבקשים לעשות קולנוע 'עבור' חו"ל.

לא על דרמות קמים כוכבים

כוכבים מוכרים כאנשים שהציבור הרחב בא לצפות בהם שוב ושוב. הם לא חייבים לרצות את הקהל בכל הזדמנות, אבל כדאי להם להראות נוכחות מעניינת לעיתים תכופות מספיק כדי שלא ישכחו אותם. טום קרוז לא בנה את מעמד כוכב העל ש(היה?)לו על "צבע הכסף" של סקורסזה וגם לא על "נולד בארבעה ביולי" של אוליבר סטון. הוא בנה את מעמד הכוכב על סרטים כמו "שעשועים מסוכנים" ו"אהבה בשחקים". סרטים שבהם גברים רצו להיות כמוהו ונשים רצו להיאהב על ידו. יד ביד הוא גם מיצב עצמו כשחקן מצטיין עם הסרטים שהוזכרו קודם, כמו גם "איש הגשם" ו"בחורים טובים" למשל; אבל לא ויתר על ההזדמנויות להישאר כוכב בעיני הקהל עם "משימה בלתי אפשרית" ו"הפירמה".

"משימה בלתי אפשרית 4". טום קרוז.

"משימה בלתי אפשרית 4". טום קרוז.

היו שחקנים שזכו למעמד של כוכב, אבל לא של כוכב קולנוע. מדורי הרכילות דאגו לעדכן את הציבור במעשיהם של השחקנים ולשמור על ניצוץ הכוכב שלהם זוהר, אך זה עדיין לא אמר שהם הצליחו (או ניסו) להביא את הקהל לבתי הקולנוע. ג'וני דפ הוא דוגמה מובהקת לשחקן שכזה. דפ זכה למעמד של כוכב בזכות סדרת הטלויזיה "רחוב ג'אמפ 21" (מוקדם יותר השנה יצא סרט המבוסס על הסדרה), ושמר על המעמד בזכות מדורי הרכילות (עם רומנים והצעות נישואין מרובות, כמו גם פרשיות סמים וכו') אבל בתוך כמעט 20 שנה של קריירה, רק סרט אחד בכיכובו הרוויח יותר מ-12.5 מיליון דולר בסופ"ש הבכורה שלו ("סליפי הולו", 1999). גם אחרי ההצלחה הכבירה של "שודדי הקאריביים" (2003), היה לו קשה למשוך קהל לשאר הסרטים המסחריים בכיכובו ("התייר", "יומן הרום").

נינט טייב שהוזכרה במאמר בוואלה, אינה שונה מג'וני דפ במקרה הזה. היא כוכבת מדורי הרכילות ונחשבת ל'מאמי הלאומית' – חביבת הנשים. אבל כדי למשוך את גדודי המעריצות שלה לבתי הקולנוע, היה עליה לככב בסרט שידבר אליהן. סרט הפעולה "קירות" שבחרה ומן הסתם קהל היעד שלו הוא גברים – לא יכל להיות רחוק יותר ממה שהמעריצות שלה היו מוכנות לעשות למענה. כך קרה שהסרט בכיכובה של טייב לא משך יותר צופים מ"סוף העולם שמאלה" לו שרה את שיר הנושא (למעלה מ-400 אלף צופים).

"קירות". נינט טייב. צילום: ורד אדיר.

"קירות". נינט טייב. צילום: ורד אדיר.

עד כה הבנו שכדי להיות כוכב קולנוע, כדאי להופיע לעיתים תכופות מספיק בסרטים שהקהל הרחב עשוי לרצות לראות; אבל צריך לשים לב לבחירה הגיונית שהולמת את המעריצים של הכוכב, וגם צריך להיזהר בין הגדרה של כוכב לבין הגדרה של כוכב קולנוע.

מה יעשה השחקן הישראלי

בארץ, לשחקן הישראלי אין בימינו אפשרות לבחור לככב בסרטים קלילים שפוטנציאל הפניה שלהם לקהל הרחב הוא גדול. מרבית הסרטים הם דרמתים, האוירה בתעשיה היא ששחקן צריך להיות רציני ואיכותי, וגם אם מישהו בוחר לככב בסרטים לקהל – הוא חלק מאנסמבל ענק. קשה אם כך לשחקן הישראלי למצוא דרכים לבלוט ולמשוך את הקהל הרחב בזכות עצמו. אם אין לך הזדמנויות למשוך את הקהל הרחב בשביל ובזכות עצמך, איך תספח לעצמך תואר של כוכב קולנוע?

"סשן". בר רפאלי.

"סשן". בר רפאלי.

כותב המאמר בוואלה מזכיר סרטים שכוכבים ישראלים עומדים בראשם ועליהם נתלים יחסי הציבור של הסרט. אבל כמו בארה"ב, גם בארץ – אם הסרט לא טוב, הקהל לא ינהר לצפות בו בקולנוע. ואם הסרט לא מתאים לקהל רחב מספיק, גם אז הוא לא יהפוך להצלחה כלכלית מסחררת:
– "פובידיליה" הוא סרט קטן ובדיוני שבוחן אגורופוב העובר למציאות שהיא בין המחשב לטלויזיה. בארה"ב, סרטי מדע בדיוני הם הסרטים הכי פחות מצליחים בקופות (אפילו פחות מסרטי אימה).
– "סשן" נחבט בידי המבקרים כאחד הסרטים הגרועים ביותר שיד ישראלית נגעה בו. "הפנטסיה הגדולה של סימיקו הקטן" לא היה רחוק משם.
–  "קירות" הוא סרט פעולה שהכוכבת הראשית שלו היא אישה. גם בארה"ב, סרטים שכאלה לא מצליחים מדי (וראו "קולומביאנה" וכדומה).
– "חסר מנוחה" הוא סרט דרמה עצוב ועגום (וסרט לא טוב באופן כללי) שאינו נופל בקטגוריה של סרט קליל עם פוטנציאל לקהל הרחב.
– "עיניים פקוחות" הוא סרט דרמה על דילמות של גברים בקהילה החרדית שפונה לפלח אוכלוסיה מאד ממוקד: הקהילה ההומו-לסבית. גם כן אינו נופל בקטגוריה של סרט קליל עם פוטנציאל לקהל הרחב.

עוד במאמר בוואלה, המלהקת אורית אזולאי מונה קשר בודד של השחקנים ההוליוודים עם הקהל שלהם: "המגע היחיד שלהם עם הקהל הוא בפרמיירות עם שטיח אדום." שלל תמונות הרכילות שעולות מדי יום לאינטרנט דווקא מציבות את השחקנים ההוליוודים במצב שונה: גם הם קונים בסופרמרקט, שותים קפה בסטארבקס, ומסתובבים בשדרות חנויות שכל אדם אחר יכול ללכת אליהן. וגם בהוליווד, כוכבים משתתפים בהצגות, בטקסים ובפרסומות, חרף העובדה ששכרם לסרט אחד הוא גבוה יותר. הסיבה נעוצה בהגדלת כל אורח החיים בהתאם. אם כאן הכסף שמרוויח שחקן פופולרי אולי מספיק לו לתחזק דירה בתל אביב; בהוליווד הוא מתחזק אחוזה בבוורלי הילס, בהוליווד מאונטנס או במנהטן (ואולי בכלל כולם יחד). זה עסק יקר, וצריך תזרים מזומנים קבוע כדי לשמור על אורח חיים שכזה. יש כאלה שגם עושים את זה בשביל הכיף ואהבת המקצוע.

יחסי הגומלין של כוכב הוליוודי עם הסרט שבו הוא מככב לא נגמרים בהופעה על שטיח אדום. הסרט לא חושש להישען על הכוכב, וזה מתגמל אותו בקידום פעיל: ריאיונות בפני כלי תקשורת רבים ושונים, משיכת באזז באמצעות הגעה לפסטיבלים ואירועי הקרנה שונים והשתתפות בפאנלים וריאיונות תוך כדי, שיתוף התקשורת בחדשות אודותיהם (רכילותיות ומקצועיות כאחד) כדי שיוזכר הסרט הנוכחי, וכדומה. בארץ, המצב די שונה.

"פעם הייתי". מיה דגן, אדיר מילר. צילום: רפי דלויה.

קאסט הסרט "פעם הייתי" בפרימיירה החגיגית. לא היה קהל שיריע ויבקש חתימות. צילום: רפי דלויה.

בארץ, הסרט אינו מטפח חשיבות להופעתו של השחקן בסרט, והשחקן משיב וממשיך לפרויקטים אחרים (התיאטרון, בדרך כלל). עם הקריאה לדגל (הצורך לקדם את הסרט), השחקן בארץ אינו מעניק ריאיונות רבים לכלי התקשורת, אינו מספיק חדשות טריות על עצמו (התעשיה אף מתנהגת לרוב כמו השב"כ בענין עתידם של השחקנים), ואינו מרבה להסתובב עם הסרט בפסטיבלים – וגם אילו כן היה, לא היה לו יותר מדי מה לעשות בנידון: פסטיבלים בארץ לא יודעים לעשות יחסי ציבור הולמים, אינם הופכים את אירועי ההגעה לפסטיבל לחגיגה של ממש, ואינם נוהגים לקיים פאנלים בהשתתפות הבמאי והשחקנים, שיספקו כותרות לתקשורת. גם הפרימיירות הן אירועים סגורים לצלמים, לכתבים ולמקורבי ההפקה, כך שאף ציבור אינו עומד בשום פתח של פרימיירה ומבקש חתימה מהשחקנים – בטח שלא מריע להם. אם לא עושים באמת ענין מהופעתו של השחקן בסרט, כיצד מצפים אם כן שהקהל ידע עליה?

מי שכן אמון על קידום הסרט באופן הרציני ביותר, הוא במאי הסרט. הבמאי מציג את הסרט בפסטיבלים, מתראיין לכל מי שמוכן להקשיב, מסתובב עם הסרט בין פסטיבלים ובין אולמות הקרנה, מקיים שיחות ודיונים לפני ואחרי הקרנות, ושמו לרוב מתנוסס בראש פרסומי הסרט (ביחוד אם זה לא סרט ביכורים). כך יוצא שהבמאים הופכים למותגים שמתאר יאיר רוה בהמשך המאמר בוואלה; ולא השחקנים. הבמאים הם גם אלו שנותנים את הטון של הסרט, ולכן הקהל רגיל שסרטים מאת אבי נשר, שמי זרחין ויוסף סידר הם קלילים ומהנים. הוא ממש מצפה לכך מהמותג, כמו שהוא מצפה לקומדיה ברמה השכלית החביבה עליו מאת המותג 'ארץ נהדרת'.

גורמי יחסי ציבור בארץ טוענים כי אין זה המצב, ויש משקל שווה של קידום הסרט בין הבמאי לבין השחקנים. בפועל, מניסיוני האישי בבחינת התקשורת באופן קבוע, לא ניכר כי זה המצב, זאת למרות שיש במאי אחד ולפעמים שלושה שחקנים שעומדים במרכז העלילה.

מיהם כוכבי הקולנוע הישראלים

יש לנו כוכבי קולנוע ישראלים! אושרי כהן הוא כזה למשל. הוא בוחר את התפקידים שלו כהלכה, והסרטים בכיכובו מצליחים יפה מאד בקופות. קהל רב נהר לבתי הקולנוע, לצפות בסרטיו "הכוכבים של שלומי" (גם בשל השילוב עם מותג הבמאי שמי זרחין), "בופור" (שזכה למגה-פרסום בזכות סוגית השירות הצבאי של כהן ושל חבריו לקאסט), ו"איים אבודים" (הסרט שהוביל מיכאל מושונוב, אבל זהר בו כהן). גם לחזרה שלו לטלויזיה ב"נויורק", הצליח אושרי כהן למשוך קהל צופים מכובד.

"בופור". אושרי כהן.

"בופור". אושרי כהן.

יש לנו גם כוכבי קולנוע ישראלים פוטנציאלים. רן דנקר (שעשה חיל בטלויזיה עם "דני הוליווד", "השיר שלנו" ו"תא גורדין") ועוז זהבי ("עספור") יכולים להביא קהל רב, אם רק היו בוחרים פרויקטים שמתאימים לקהל היעד שהם מסוגלים להביא. אבל על המסך הגדול הם מעדיפים להתמקצע ולשדר איכות, במקום לשרת את הקופה ואת מעמדם. הם הולכים על תפקידים דרמתים ותפקידים שלא כל גבר מתחבר אליהם ורוצה להיות כמוהם (למשל תפקידים של הומוסקסואלים). התוצאה היא שהם נשארים בתור פוטנציאל בלבד, בשלב זה, וחבל. עכשיו נראה מה אביב אלוש יבחר לעשות אחרי הצלחת הסדרות "אלנבי" ו"תא גורדין" בכיכובו.

כותרת המאמר הזה (בעקבות המאמר עליו זה מגיב), טוענת שיש שחקנים ישראלים שיכולים לשאת סרט לבדם – וכך אנחנו מרחיבים מאד את מעגל הנבחרים שלנו: יפתח קליין עשה עבודה מצוינת בהחזקת החצי שלו ב"השוטר". גם אלי פיניש עשה עבודה מעולה ב"העולם מצחיק", ואדיר מילר גרף שבחים על "פעם הייתי". ואם יאיר רוה הזכיר במאמר בוואלה את וויל סמית', אני מרגיש בטוח להזכיר גם את ליאור אשכנזי (הצעיר ממנו בשנה).

תורך להביע את עצמך. מה תרצה להגיב בנושא?