"גן עדן לאוהבים".
"גן עדן לאוהבים" יכול היה להיות מסמך אנושי ורגיש על הצורך באהבה וקבלה. עם זאת, מאחר ואת התחושות הללו מנסה גיבורת הסרט האוסטרית לקבל מגברים קנייתים צעירים, הסרט הופך לכזה המציג את יחסי הכוחות הלא שיוויוניים בין מדינות המערב למדינות העולם השלישי, כפי שאלה מתבטאים על ידי תעשיית המין. סרט עוצמתי וקשה לצפייה, בעל סצינות ארוכות ועירום בוטה, שיוצר תחושת חוסר נוחות אך במקביל מבהיר בצורה מדויקת את האופן בו האקזוטי הפך למטבע והריקנות מנצחת את כל המעורבים בעסקה.
את "גן עדן לאוהבים" ביים אולרייך זיידל האוסטרי, והוא הראשון בטרילוגיית סרטים שיצר הבמאי אודות שלוש נשים מאותה המשפחה. הסרט השתתף במספר תחרויות רשמיות ברחבי העולם וגרף שלושה מפרסי הקולנוע האוסטרי החשובים – הסרט, הבמאי והשחקנית הטובים ביותר. שיטת העבודה של זיידל ייחודית ומעניינת מאחר ובעוד הוא כותב באופן מדויק את הסיפור העלילתי הרצוי, הסצנות מצולמות באופן חופשי וללא תסריט. באופן זה נוצרות סצינות המאופיינות באותנטיות גבוהה, ובמקרה של "גן עדן לאוהבים", אותנטיות זו הופכת לנושכת ומעמתת עם עובדות שהצופה וודאי מעדיף שלא להתמודד איתן.
תרזה (מרגריטה טיסל), גרושה כבת חמישים ואם למתבגרת, נוסעת בעקבות עצת חברה לחופי קניה, בתקווה למצוא אהבה וחום. בעוד חופי המקום נראים כגן עדן, הגברים המקומיים יעשו הכל על מנת לתת לגברות המבוגרות תחושה קסומה, בתקווה כי החיבה תדרבן אותן להעניק להם כסף. תרזה שתחילה מביעה חוסר ביטחון לגבי צבע העור והתרבות השונה של המקומיים, אט אט מתפתה אחר דברי החנופה של הגברים הצעירים ובהמשך אחר האפשרות להשיג מגע נוסף, גם כאשר המחיר הממשי עבורו ברור.
"גן עדן לאוהבים".
תופעת הניצול המיני של תושבי העולם השלישי ידועה יותר בהקשר של ניצול נשים- גברים העורכים נסיעות למזרח על מנת לקיים יחסים עם בחורות מקומיות צעירות או מזמינים כלות בדואר היא תופעה שכיחה למדי ועל כן כמעט והפכה למקובלת או לכזו שלא מועברת עליה ביקורת מספקת. זיידל הופך את היוצרות ומציב במרכז הסרט אישה בגיל העמידה הנואשת למגע וחיבה אותם היא מנסה למצוא זאת בעת חופשתה בחופי קניה. הסרט מתאר איך בעוד מבחינתה היא חשה בלתי נראית היא עצמה אינה רואה או מכבדת את הגברים הצעירים בהם היא בוחרת, וזו בדיוק ההתנהגות אשר מותירה אותה בבדידותה ואותם כחפצי סיפוק הכלואים בעוני ומחסור.
לאורך הסרט משחק זיידל עם הרעיון של גן עדן שליו ומזמין, אל מול המציאות הדלה והכעורה יותר. אחת הדרכים שהוא עושה זאת היא אופן הצילום עצמו, כאשר בסצנות רבות הוסף למצלמה פילטר ההופך את המצולם לחד בצבעיו ובעל מראה של גלויה מעובדת. הדגשת הצבעים ברורה לעין הצופה וכך נוצר ניגוד בין מה שמתקבל כנוף יפהפיה לבין מה שברור כי הוא מכוון ומלאכותי. דרך נוספת בה מעביר זיידל את מסריו לגבי הפער בין ההבטחה הגלומה בחופי קניה לבין הכאב הטמון בהם היא בסצינות היפהפיות ככגון זו בה נמה תרזה בחדרו של אהובה המזדמן. הבחירה במילה "נמה" אינה מקרית מאחר ובניגוד לעליבות החדר והענייניות הניכרת של המאהב, תרזה, על כל משמניה, נחה על המיטה, עירומה ורגועה בתנוחה המזכירה ציורים של בוטיצ'לי. גופה, בו היא מתביישת, הופך ברגעים אלה ליפה ונחשק ואופן הצילום מאפשר לצופה להזדהות עם תרזה ולחבור לצורך האמיתי שלה באהבה. לצד זאת, בניגוד לשקט המרגש של תרזה, ברור לצופה כי מדובר ברגע המנותק מההתרחשות האמיתית בו הוא מתגלה וכי השלווה היא זמנית ושטחית בלבד.
"גן עדן לאוהבים".
אחד הדברים שהופכים את הסרט למעיק הוא שבניגוד לקומדיות ודרמות מקובלות, בהן כל סצינה נארזת באופן קצבי ואסתטי, ישנן לא מעט סצינות ב"גן עדן לאוהבים" שהן ארוכות מאוד. יחד עם אופיין המאולתר, אורך זה יוצר סיטואציות שהן במידה ניכרת נאמנות למציאות אך גם יש בהן חוסר נעימות עבור הצופה. זיידל מפגיש את הצופה עם דיאלוגים מביכים (למשל מספר סצינות בהן תרזה "מנדנדת" למאהביה בשאלות אודות המראה שלה ומידת ייחודיות היחסים ביניהם), או התנהגות בוטה ומשפילה (כגון הסצינה בה קבוצת החברות מביאה בחור צעיר לחדרה של תרזה, שם הן משחקות עם גופו). אם יש בסצינות אלה כדי לעורר את צחוק הקהל, צחוק זה הוא בעיקר אינדיקציה לחוסר הנוחות אליו כנראה חתר זיידל. מהסצינה הראשונה בה מוצג קו החוף היפה כשבמרכזו חבל המפריד בין הנופשים לבין המקומיים ועד אותו סטרפטיז עצוב בחדרה של תרזה, אין ספק כי לא מדובר בקומדיה. היות המקומיים כנועים ומנומסים, לא תוקפניים ולא אלימים, רק מעצימה את תחושת הניצול שלהם ומדגישה את העצב והייאוש הטמונים באינטראקציה המתוארת.
להקת בית המלון בו שוהה תרזה, לבושה במדי זברה התואמים לווילונות, מבליטה את הפערים התרבותיים בין האורחים למארחים ומדגישה את הניסיון למצוא חן בעיני הנופש המערבי. מה שעשוי היה להיות מצחיק הולך ומתברר כעצוב ותרזה, שתחילה רצתה בן זוג שיביט לה בעיניים, שיראה מעבר לצורתה החיצונית, מסיימת את הסרט כאשר היא מסתפקת בהגדרה עצמית גנרית של "אישה לבנה".
"גן עדן לאוהבים" הוא סרט קשה אך חשוב לצפיה, במיוחד לאור העובדה שבמרכזו עומדת אישה. עובדה זו מצליחה גם להדגיש את הפן הבודד בהתנהגות הזו וגם להוציא את הדיון אודות ההתנהגות המתוארת מהנישה הסטריאוטיפית, והסלחנית במידה מסוימת, על מה שנחווה כ"גברי טיפוסי". מסעה של תרזה הופך את המפגש הנואש בין שני העולמות לבעיה סוציו-תרבותית, פוליטית, כללית יותר.
דירוג: 
גן עדן לאוהבים (אוסטריה, גרמניה, צרפת, 2012)
בימוי: אולריך סיידל | תסריט: אולריך סיידל, ורוניקה פרנץ | משחק: מרגריטה טיסל, פטר קאזונגו, אינגה מאו | צילום: אדוארד לכמן
הפצה: סרטי אורלנדו, החל מה-27.02.2014 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: