"גרייס ממונקו". ניקול קידמן.
"גרייס ממונקו", שהיה סרט הפתיחה של פסטיבל קאן השנה, הוא סרט רע. השיקולים שהביאו לבחירתו ברורים: הוא עוסק בזוהר, תהילה, כוכבי קולנוע, הוא של במאי צרפתי, בתפקיד הראשי כוכבת קולנוע אמריקאית שמגלמת שחקנית מפורסמת, הסרט מתרחש במונקו (נסיכות בדרום צרפת, לא רחוק מהעיר קאן) ועוסק ביחסים בין מונקו וצרפת. אך הסיבה שהוא אכן נבחר לא ברורה; מדובר בסרט גרוע, לעתים מגוחך, וחסר סגנון אחיד באופן מעורר תמיהה.
הבמאי אוליביה דהן הוכיח את יכולתו לספר בצורה מקורית וטובה ביוגרפיה של זמרת צרפתייה מפורסמת ב"אדית פיאף – החיים בוורוד". הפעם הדרמה האנושית קטנה יותר ומתמקדים בפרק זמן קצר יותר, אך מעבר לסיפור העלילה המצומצם יחסית, משתלטת על הסרט העשייה שלו: בימוי השחקנים האיום ושלל אמצעים קולנועיים מיושנים שלא משרתים את הסיפור, כולל תקריבים שסיבתם לא ברורה, דיאלוגים שחוקים, מוסיקה איומה (של כריסטופר גאנינג), שורות דיאלוג שחוזרים בקטע הבא כמהדהדים בתודעה של הדמות ורגעים של הילוך אטי שבמקום להוסיף לדרמה מוסיפים שעמום. איך יכול להיות שב-2014 עדיין מראים בהילוך אטי צלחת נשברת על הרצפה כשמישהו כועס?! בסוף הסרט -שלא מגיע- זה הופך להיות סרט "אמנותי" במובן הכי רע של המילה ולא ממש מצליח לספר דבר בדימויים במונטז' חסר הדיאלוגים שלו.
הסרט מתמקד בשנים הראשונות של גרייס קלי (ניקול קידמן) אחרי פרישתה מהוליווד ועולם המשחק, כשהיא נשואה לנסיך רנייה (טים רות') ואמא לילדים צעירים. צרפת כועסת על המהלכים הפנים-מדיניים של מונקו ומאיימת להטיל עליה סנקציות שימוטטו אותה. גרייס קלי, בינתיים, מקבלת הצעה לחזור לשחק בסרט וחושדת באנשים סביבה שרוצים ברעת המשפחה שלה.
לפעמים נדמה שהסרט כלל לא עוסק ב"גרייס ממונקו" אלא בעתיד המדיני של הנסיכות מונקו. לו היה מדובר רק על אירועים על רקע הסיפור שלה, או שהיו קוראים לסרט בשם אחר, זה היה בסדר. אך הקטעים האלה משתלטים על הסרט, וכשסוף סוף גרייס רותמת את עצמה לעלילה הפוליטית, כבר שכחנו מה היא עשתה עד אז מלבד לרצות לקבל את הצעתו של אלפרד היצ'קוק לשחק בסרט החדש שלו. הסרט המדובר הוא "מארני" וכשמדברים על כך שהיצ'קוק מעוניין בה לתפקיד הראשי (הוא מציע לה מיליון דולר, שווה לסכום שאליזבת טיילור קיבלה על "קליאופטרה" ב-1963 והיתה לאדם הראשון -שחקן או שחקנית- שמרוויחים את הסכום הזה על סרט), בכוונה לא מזכירים את שמו של שון קונרי שעתיד לשחק בסרט; דמותו של היצ'קוק מזכירה "איזה סרט על סוכן בריטי שהשחקן הסקוטי עומד לשחק בו" ("ד"ר נו", כמובן). דמותו של היצ'קוק היא דמות, היא לא מרגישה כמו אדם אלא כחיקוי.
דמותה של גרייס מזכירה, שלא במקרה, את ההילה שהיתה לנסיכה דיאנה בשנותיה האחרונות- אהבת העם אליה, ההשפעה שהיתה לה והיכולת שלה לרתום תומכים רבים למטרותיה. גרייס קלי היתה שחקנית יפהפייה, בעלת הילה של בת אצולה עוד לפני שנישאה לנסיך. ניקול קידמן מעולם לא היתה יפה כגרייס קלי, והיא לא משדרת את ההילה המלכותית-אצילית שקלי השרתה בקלות כה רבה. את הנסיך רנייה מגלם כאמור טים רות', שאם משהו טוב יכול לצאת מהסרט הגרוע הזה זה שייזכרו בו ויתנו לו תפקידים טובים יותר בסרטים ראויים יותר. כמו כן, בתפקיד משנה שבו היא כמעט לא מדברת, מבוזבזת פרקר פוסי, שחקנית שאני אוהב במיוחד (כמעט שכחתי למה בשנים האחרונות).
"גרייס ממונקו". ניקול קידמן.
ההשקעה הגדולה ביותר בסרט היא בשמלות של גרייס, בשחזור שלהן. פעמיים רואים נסיעה פראית על גרייס קלי בכבישים הפתלתלים על הרי מונקו, רמז למותה – שכלל לא מוזכר בסרט. (היא נהרגה בתאונה בתחילת שנות ה-80).
דירוג: 
גרייס ממונקו (צרפת, ארה"ב, בלגיה, 2013)
בימוי: אוליבייה דהן | תסריט: ארש אמל | משחק: ניקול קידמן, פז וגה, מיילו ונטימיגליה,טים רות' | צילום: אריק גוטייה
הפצה: יונייטד קינג, החל מה-29.05.2014 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: