"גט – המשפט של ויויאן אמסלם". רונית אלקבץ, מנשה נוי.
בסרט "גט", הבמאים האחים שלומי ורונית אלקבץ שבים לעסוק בהלכות היהודיות ללא רחמים, עם סיפור קיצוני שמוצג על הבד בצורה מקצועית, מרשימה ולופתת. הטרילוגיה המשפחתית שלהם שנפתחה עם "ולקחת לך אישה", המשיכה ל"שבעה", מגיעה כעת לסיומה בהליך גירושין, שהדמויות שגילמה רונית אלקבץ יחלו לו בכל אחד מפרקי הטרילוגיה. הפרק החותם הוא ללא ספק הגרנד פינאלה – הסרט הטוב ביותר שלהם עד כה, אך עדין חלק מהמגרעות שבלטו בסרטים הקודמים מופיעות גם כאן.
בשנת 2004 הפציעו השחקנית רונית אלקבץ עם אחיה שלומי בסרט ביכורים משותף שלהם על כסאות הבימוי. "ולקחת לך אישה" קטף שני פרסים מכובדים בפסטיבל ונציה (הקהל ופרס לסרט ביכורים בשבוע המבקרים), ואת פרס השחקנית בפסטיבל ירושלים לרונית. החיבה למשחק של רונית אלקבץ היא ענין של טעם, שאני אינני נמנה על חובביו (אבל הפרס הוא דוגמה שיש מי שכן). ויויאן אמסלם של אלקבץ היא אישה שנותנת דרור לתנועות גוף תיאטרליות וקיצוניות מאד, ומדי (דבר דומה איני יכול לומר על הבעות פניה). יפה כי ב"גט", ויויאן מיצתה ומאסה כבר בחייה עד כה, ומעבר לשתיקתה במרבית הסרט – גם התנהלותה ותנועותיה מוצנעים יותר, בדומה לארבע הקירות הלבנים ומשמימים של חדר המשפט הכולאים אותה בנישואיה. [ספוילר]יש למשחק הנבון והמאופק שמציגה אלקבץ במרבית הסרט השפעה חיובית מאד על הסצינות המוחצנות יותר לקראת סוף הסרט, שהופך את המשחק שלה שם למרשים יותר.[/ספוילר]
אגב, על אף שמתיחסים לשלישית הסרטים המשותפת של האלקבצים כטרילוגיה אחת, האלקבצים מבקשים לציין כי "גט" הוא אינו המשך ישיר ל"ולקחת לך אישה" ול"שבעה". אגב, בשני האחרונים, אמנם לדמות הראשית אכן קוראים ויויאן, אך בעלה קרוי אליהו במקום אלישע. גם דמותה של רובי פורת שובל למשל מופיעה בשם אחר ב"גט" מאשר ב"שבעה". דבר זה נובע משום שבני משפחתם של האחים אלקבץ, ששמותיהם ניתנו לדמויות בסרטים שלהם, לא אהבו את המחווה.
"גט – המשפט של ויויאן אמסלם". מימין: רוברטו פולק, אלי גורנשטיין, רמי דנון.
"גט – המשפט של ויויאן אמסלם" בשמו המלא, מספר כאמור על ניסיונה של ויויאן אמסלם להתגרש מבעלה, אלישע (סימו אבקריין שנע ונד בין עברית לצרפתית שפת אימו, בצורה מכובדת אך לא תמיד אמינה). הוא מסרב לתת לה גט מרצונו, ולכן היא פתחה בהליך גירושין בחיוב של בית דין רבני. לצידה עומד עורך הדין כרמל בן טובים (מנשה נוי) הטוען למענה בבית דין שנשלט על ידי שלושה רבנים אמפתים, אך עד גבול מסוים ("דעי את מקומך, אישה" תוקף הדיין הראשי, בגילומו של אלי גורנשטיין). הבעיה של בית הדין היא שאין לבעל שום רצון לוותר על הנישואין, ומשום שאינו נוהג במעשים שיכולים להתיר את הנישואין, אין לדיינים עילה לבטל את נישואיהם. כעת מנסה עורך הדין בן טובים למצוא עילה מספקת לגירושין.
אמנם על הפוסטר הישראלי הרשמי מופיעים רק פניה של רונית אלקבץ, הסרט הוא למעשה המופע של מנשה נוי וששון גבאי בתצוגות משחק משובחות במיוחד. החי"ת והעי"ן של נוי לא מתגלגלות לו יפה על הלשון, אבל התגלגלות המשפט דווקא הולמת את כישוריו. ששון גבאי, שמתחיל את תפקידו בצורה חביבה ומשובבת לב, משחק מעולה את הטקסטים המרשימים והלא-פשוטים שנכתבו לו. באופן כללי, זהו סרט של טקסטים מדהימים, והשחקנים הותיקים שהוגים אותם משדרגים אותם עוד יותר. על אלו צריך לציין ביחוד את אלברט אילוז, אלי גורנשטיין, רובי פורת שובל ושמיל בן ארי.
"גט – המשפט של ויויאן אמסלם". מימין: מנשה נוי עם ששון גבאי.
הבימוי של האחים אלקבץ מהוקצע ומעולה, וגם בחירת זויות הצילום של ז'אן לפוארי הצרפתיה חכמות ומעניינות. הם מיטיבים לעצב את הסרט ואת בית הדין הרבני כמוסד אנכרוניסטי וכבד, אם זה באמצעות החדר הדל של בית הדין בו מתנהל המשפט (והרוב המוחלט של העלילה), ואם זה באנשים – החל מדעותיהם וכלה בגילם ובמעשיהם (למשל הפקיד זקן בגילומו של גבי עמרני שמופקד על מחשב משנות השמונים, ולא ברור איך מהירות הקלדתו מאפשרת תיעוד אמיתי של הנאמר). עם זאת, הצמד טרם הצליח להתגבר על בעיה שאיפיינה גם את סרטיהם הקודמים: מתיחת החומר. "גט" מענין, מרשים, שובר את הדרמה הכבדה עם מעט הומור, עשיר בטקסטים חדים, אבל גם נמשך זמן רב מדי ולא תמיד שומר על מתח עלילתי. במספר נקודות בסרט נראה כי צריך כבר לקרות משהו. יש מהן (למשל לפני שלב העדים) שאכן ההתרשמות מתקיימת, אך יש גם שלא קורה מספיק כדי לשמור על הצופה נוח בכיסאו.
דירוג: 
גט – המשפט של ויויאן אמסלם (ישראל, 2014)
בימוי: שלומי אלקבץ, רונית אלקבץ | תסריט: שלומי אלקבץ, רונית אלקבץ | משחק: רונית אלקבץ, מנשה נוי, ששון גבאי, סימו אבקריין, אלי גורנשטיין | מוסיקה מקורית: דקלה, שאול בסר | צילום: ז'אן לפוארי
הפצה: לב סרטים ובתי קולנוע, החל מה-18.09.2014 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: