"אדית פיאף – החיים בוורוד".
אני מת על האוסקר. אני יודע שלא הטובים ביותר זוכים, לפעמים הטובים ביותר לא מועמדים בכלל. בשבועות הקרובים נפרסם סקירות שונות על האוסקר, עד פרסום התחזית שלי לזוכים של השנה לקראת הטקס שיתקיים ביום ראשון ה-22.2.
אחד הדברים המרגשים בטקס הוא הנאומים, כמובן, בעיקר כשהזוכה מופתע, אך לא רק. לא את כולם ניתן למצוא (עדיין) ביוטיוב (ובגלל עניין מטופש של זכויות יוצרים הורידו את הקטעים מתוך הסרטים של המועמדים). יש נאומי זכייה מפורסמים יותר (כמו של קובה גודינג ג'וניור ושל מאט דיימון ובן אפלק בעקבותיו, ג'ק פאלאנס, נאומה השני של סאלי פילד, אדריאן ברודי, גריר גארסן, ונסה רדגרייב, האלי בארי, אנג'לינה ג'ולי, שני נאומי הזכייה של רוברטו בניני), אך הנה מספר זכיות ונאומים בלתי נשכחים, מרגשים, ייחודים ו/או יוצאי דופן. שחקנים, תסריטאים ובמאים מדברים, לרוב, יותר טוב מאנשי צוות מאחורי הקלעים. הנה שבעה:
שחקנית משנה (1993)
אנה פקווין ("הפסנתר"), הזוכה השניה הכי צעירה אי פעם ועל סרטה הראשון, היתה מועמדת מול הולי הנטר (ששיחקה איתה כשחקנית ראשית על "הפסנתר" [וזכתה], לכן שמחתה הגדולה, והיתה מועמדת גם למשנה על "הפירמה"), רוזי פרז ("ללא פחד"), אמה תומפסון ("בשם האב") ווינונה ריידר ("עידן התמימות"). היא המומה בצורה מרגשת וגם מצליחה בסוף להודות בצורה יפה לאנשים הנכונים. היא לא היתה מועמדת שוב לאוסקר אך בניגוד לרוב הילדים-שחקנים היא לא נעלמה וממשיכה לשחק, כולל סרטי "אקס-מן" ועד לאחרונה כיכבה בסדרה "דם אמיתי".
שחקנית ראשית (1986)
מרלי מטלין ("ילדים חורגים לאלוהים"), גם היא על סרטה הראשון, היא הזוכה הצעירה ביותר בקטגוריית השחקנית הראשית (בת 21), ואת הפרס הגיש לה ויליאם הארט, מי שהיה בן זוגה מאז הסרט שעליו זכתה (הוא במקרה זכה שנה לפני כן כשחקן ראשי על "נשיקת אשת העכביש"). היא גברה על הזוכות בעבר ג'יין פונדה ("הבוקר שאחרי") וסיסי ספייסק ("פשעים שבלב") ועל שתיים שזאת היתה מועמדותן הראשונה: קת'לין טרנר ("להתחתן בשנית") וסיגוורני ויבר ("שובו של הנוסע השמיני").
תסריט מקורי (1987)
ג'ון פטריק שנלי זכה על התסריט של "מוכת ירח" (בעתיד יביים את "ספק" עם מריל סטריפ), שנורמן ג'וויסון ביים, והוא גבר על התסריטאי-במאי של ארבעת הסרטים המועמדים האחרים: "ימי הרדיו" (וודי אלן), "משדרים חדשות" (ג'יימס אל. ברוקס), "תקווה ותהילה" (ג'ון בורמן) ו"להתראות ילדים" (לואי מאל). שנלי מופיע פה בעיקר בזכות המשפט האחרון שלו (בחלק הראשון גרגורי פק ואודרי הפבורן נותנים את הפרס על תסריט מעובד ל"הקיסר האחרון").
שחקנית ראשית (2007)
מריון קוטיאר ("אדית פיאף- החיים בוורוד") היא היחידה שזכתה באוסקר על תפקיד בשפה הצרפתית והיא המומה ומקסימה לחלוטין. מולה היתה המועמדת ה"מובילה" ג'ולי כריסטי ("הרחק ממנה"), אלן פייג' ("ג'ונו"), לורה ליני ("לסגור מעגל") וקייט בלנשט ("אליזבת: תור הזהב"). בעקבות הסרט והזכייה לוהקה גם לסרטים מובילים באנגלית, והשנה היא מועמדת בפעם השנייה, על "יומיים ולילה", תפקיד נוסף בצרפתית.
סרט זר (1993)
הסרט הספרדי הזוכה, "הפיתוי היפה ביותר של חיי" הוא לא הטוב ביותר בין המועמדים: "שלום לפלגש" (הונג קונג), "ניחוח הפפאיה הירוקה" (וייאטנם), "חתונת נישואין 93'" (טייוואן) ו"אד וין" (ויילס; היחיד ברשימה שלא ראיתי). גם הנאום של הבמאי לא כזה מדהים, אך שוב: משפט הסיום מנצח. אגב: רק 35 מדינות הגישו סרטים לקטגוריה באותה שנה, בשנים האחרונות עוברים את ה-70 סרטים (זה מה שקורה כשיוגוסלביה, צ'כוסלובקיה ובריה"מ מתפרקות!).
שחקן ראשי (1963)
סידני פואטיה תמיד רהוט, אפילו כשהוא הופך לגבר השחור הראשון שזוכה באוסקר לשחקן ראשי (על תפקידו ב"חמש נזירות וגבר", Lilies of the Field). שימו לב למחיאות הכפיים הארוכות של הקהל, דבר שלא היה נהוג אז. ואיזו שמחה מקסימה של מגישת הפרס, אן בנקרופט! זאת היתה המועמדות הראשונה של ארבעה מתוך חמשת המועמדים הראויים (והשלישית של פול ניומן) וכולם היו מועמדים שוב אחרי זה (ניומן ורקס הריסון גם זכו): אלברט פיני ("טום ג'ונס"), ריצ'רד האריס ("מחירו של גבר", This Sporting Life), ניומן (Hud, שנקרא "האד" ובעבר -צר לי- "פרק מיני אלף") והריסון על "קליאופטרה".
פרס מפעל חיים (1969)
קרי גרנט הוא השחקן האהוב עליי בכל הזמנים. הוא היה מועמד פעמיים לאוסקר (על דרמות), ושלוש שנים אחרי סרטו האחרון (הוא הודיע על פרישה והתכוון לזה)- העניקו לו פרס מיוחד. זה, כמובן, פרס שמודיעים עליו מראש, וגרנט הכין נאום. אך הוא כל כך מקסים, מתרגש ומרגש על אף השטויות המקדימות של פרנק סינטרה.