"בית לחם". צחי הלוי.
לאחרונה פורסם דו"ח פילת לסיכום הפעילות הקולנועית של 2013 בישראל, שנערך ביוזמת משרד התרבות והספורט. הדו"ח (שפורסם פנימית בדצמבר 2014 ועלה לאינטרנט בתחילת 2015) סוקר בפירוט רב את הסרטים שיצאו, הפסטיבלים שנערכו, המענקים והפרסים שחולקו, ופעילותיהם של קרנות התמיכה והסינמטקים. הנתון המעניין ביותר בעיני בדו"ח הוא שבשנת 2013, כמו בשנת 2012, אף סרט ישראלי שיצא לבתי הקולנוע לא הצליח להחזיר את ההשקעה בו. כלומר, יצאו 26 סרטים שעלות הפקתם עלתה על ההכנסות, בלי יוצא מן הכלל. אפס שקלים רווח נקי. ממש כך.
מה שמשונה במיוחד, הוא שבאותה שנה יצאו לא מעט סרטים טובים, שמילאו את האולמות או שזכו בצדק להד תקשורתי נרחב – כולל סרטים של כמה מהיוצרים החשובים ביותר שפועלים כעת. בין השאר, מדובר על "בית לחם", "לצוד פילים", "פלאות", "שש פעמים", "מי מפחד מהזאב הרע", "הנוער" ו"כנס העתידנים". שלושת הסרטים הראשונים הביאו מעל 100,000 צופים – נתון הגורם להם להיחשב כ'שוברי קופות' במושגים מקומיים ובכל זאת לא כיסו את ההשקעה (הטבלה המלאה מופיעה בעמ' 20 בדו"ח).
"בית לחם" עם 165,000 צופים הוא הסרט הנצפה ביותר ("לצוד פילים" מיד אחריו בהפרש זעום) וגם הסרט היחיד שהיה קרוב להחזיר את ההשקעה בו, בעוד דווקא "כנס העתידנים" – סרט ייחודי מבחינה אמנותית ובנוסף גם בעל אפיל מסחרי הודות לכוכבים ההוליוודים המשתתפים בו – נושא בפער גדול במיוחד בין עלות ההפקה היקרה לכמות ההכנסות המועטה. "כנס העתידנים" הוא גם הסרט גדול התקציב מבין כולם – כ-40 מיליון שקלים, כאשר עלות הפקת הסרטים הזולים ביותר באותה שנה – "מנתק המים" ו"מחכים לסורקין" עמדה על פחות ממיליון שקלים בלבד לכל אחד. הסרט הישראלי בעל התקציב הגדול ביותר שהוא אינו קופרודוקציה, אלא שכולו הגיע מגופים ישראליים הוא "לצוד פילים", שעלותו נאמדת בקרוב ל8 מיליון שקלים.
"בננות". עפר שכטר משמאל, עם יעל בר זוהר.
מבין גופי השידור בארץ, מפתיע לגלות שדווקא ערוץ 10 המצוי בקשיים כלכליים מתמשכים, הוא גוף השידור שתמך בכמות הסרטים הגדולה ביותר ב-2013 – שישה סרטים. "קשת" ו-"HOT" לאחר מכן ואילו "רשת" ו-"YES" תמכו כל אחד בסרט אחד בלבד. "רשות השידור" כלל לא מוזכרת ברשימת גופי השידור שהשקיעו בקולנוע בשנה זו.
ע"פ הדו"ח, ההשקעה הגבוהה ביותר בסרט אחד היתה ב"בננות" – "שידורי קשת" השקיעו בסרט 2.5 מיליון שקלים, שהם יותר משליש מתקציבו הכולל.
על אף שטבלת ההכנסות מול השקעה של הסרטים חושפת לא מעט נתונים עגומים, צריך לקחת בחשבון כמה הסתייגויות:
– למרות שטרם פורסמו נתונים רשמיים מלאים על שנת 2014, ברור כבר עכשיו שהנתונים על השנה יהיו מעודדים יותר בצורה משמעותית לקולנוע הישראלי, כיוון שב-2014 שבעה סרטים עברו את רף מאה אלף הצופים לעומת שלושה בלבד אשתקד. הגדיל לעשות הסרט "אפס ביחסי אנוש" שהשיג נתון פנטסטי של חצי מיליון צופים – יותר משלושת הסרטים המובילים של 2013 גם יחד.
– גם אם סרט לא מחזיר את השקעתו, זה לא אומר בהכרח שמפיקיו הפסידו כסף. החלק הארי של תקציבי הסרטים מגיע מקרנות הקולנוע וגופי שידור מקומיים ובקופרודוקציות חלק גדול מגיע ממשקיעים וגופי שידור זרים. חלק קטן יחסית מתקציבי הסרטים מגיע ממשקיעים פרטיים והם הראשונים בד"כ לקבל החזר, במידה והדבר מתאפשר.
"כנס העתידנים". רובין רייט.
– הנתונים בדו"ח פילת מתייחסים להכנסות ממכירת כרטיסים בבתי קולנוע בישראל בלבד. לסרטים הללו יש אפיקי הכנסה נוספים, לעיתים משמעותיים לא פחות – הפצת הסרט בחו"ל, VOD, DVD, שידורים בטלוויזיה ועוד – כך שהמספרים יכולים להיות קצת יותר מאוזנים בסופו של התהליך ("כנס העתידנים" לדוגמה, יצא לבתי הקולנוע בכ-20 מדינות, כך שישראל היא רק חלק קטן ממערך ההפצה הכולל שלו). מצד שני, תקציבי הסרטים המפורטים בדו"ח לא כוללים את הוצאות ההפצה – כך ששוב ישנו קיזוז המחזק את הסברה המצערת – אי אפשר להרוויח כסף מסרטים בארץ.
מאידך, נתון מעודד הנמצא בדו"ח הוא שכמות הסרטים הישראלים שיוצאים גדלה באופן משמעותי בשנתיים האחרונות. אם בשנים 2007-2011 הממוצע עמד על 16-17 סרטים היוצאים מדי שנה, ב-2013 נסקרים 28 סרטים שיצאו לבתי הקולנוע. אני מצביע על שלוש סיבות אפשריות לכמות ההולכת וגדלה של סרטים המופקים בארץ:
– ריבוי קופרדוקצויות. מפיקים וגופים מחו"ל משקיעים בסרטים המצטלמים בארץ על ידי צוותים בינלאומיים. זהו עניין שהיה נדיר מאוד עד סוף שנות התשעים, כיוון שההתעניינות העולמית בקולנוע הישראלי הייתה אז נמוכה מאוד. כיום, לא מעט יוצרים מקומיים מתחילים את מסע גיוס הכספים לסרט חדש עם משקיעים בחו"ל – מה שיכול לקצר משמעותית את תהליך גיוס הכספים כולו לקראת יציאה לצילומים. ב2013, בין הקופרודוקציות היו "בית לחם" [רבע מתקציב הסרט הגיע מבלגיה וגרמניה], "זייתון" [חלק מהתקציב הגיע מצרפת ואנגליה], "כידון" [חצי מהתקציב הגיע מצרפת] וכמובן "כנס העתידנים" מרובה השותפים [פולין, בלגיה, צרפת, גרמניה ולוקסמבורג].
"יללת הזאבים".
– סרטי יונייטד קינג. כמו בכל שנה בעשור האחרון, "סרטי יונייטד קינג" שותפים בהפקה ו/או הפצה של חלק ניכר מהסרטים המקומיים. ב-2013 הם היו שותפים בהפקת 11 מהסרטים והפיצו כמחצית מהסרטים שהופקו באותה שנה. ההשקעות הגדולות היו בסרטים "בננות" [כרבע מהתקציב הכולל של הסרט], "יללת הזאבים" [שליש מהתקציב] ו"רוק בקסבה" [מעל שליש מהתקציב הכולל].
– יצירת סרטים עצמאיים בתקציב נמוך. אפשרות שהייתה נדירה בעבר, אך קיימת כיום בעקבות המהפכה הדיגטלית, היא הפקת סרטים באופן עצמאי עם תמיכה קטנה מהקרנות שבדרך כלל מגיעה לאחר שהסרט כבר צולם ויוצריו יכולים להגיש "ראף קאט". המכשול העיקרי של סרטים אלו הוא בשלב ההפצה, כאשר בד"כ הם מוקרנים בסינמטקים בלבד או בהפצה מצומצמת.
יצוין כי בשנת 2011 הסרט הישראלי "הערת שוליים" הצליח לגרוף כ-3 מיליון ש"ח יותר מההשקעה בו (10.2 ו-7.2 מיליון ש"ח בהתאמה), ואילו בשנת 2010 הסרט "זוהי סדום" הצליח לגרוף כמעט כפול מהעלות שלו (18.6 ו-9.6 מיליון ש"ח בהתאמה). ב-2012 כאמור, גם כן לא היה אף סרט ישראלי רווחי.
את הדו"ח המלא של 2013 – כולל דו"חות קודמים ניתן לקרוא כאן
המאמר פורסם בידי אורי ברד, במקור בבלוג שורה ראשונה בניסוח קצת אחר.