"הסיפור הפרוע של סרטי קנון".
"הסיפור הפרוע של סרטי קנון" (או "אלקטריק בוגאלו: הסיפור שלא סופר על סרטי קנון" כפי שנקרא בתרגום ישיר בפסטיבל חיפה), המביא את מאחורי הקלעים של ההרפתקה הענקית של מנחם גולן ויורם גלובוס בהוליווד, הוא סרט צר מאד שמקפיד להגחיך ולהלעיז בצמד הישראלי. למרות שמדי פעם בפעם עולות טענות בודדות לחיוב, הבמאי מארק הארטלי מדלג עליהן בזריזות שבה נע כל הסרט שלו (או שומר אותן לסוף הסרט, להצגה בקטע השמור לפספוסים, לצד כותרות הסיום) וממשיך להתמקד רק בדברים הרעים ששופכים בפניו המרואיינים.
מנחם גולן שנפטר לפני קצת יותר מחצי שנה, מוכר כנראה במרבית הבתים בישראל. בכל זאת, המפיק והבמאי הזה הביא למסך הגדול בארץ את "מבצע יונתן", "קזבלן" וסדרת "אסקימו לימון" ולא התבייש בכך, והוא גם היה אהוב על התעשיה המקומית שראיינה אותו רבות על פועליו. אחרי ההצלחה בישראל, נסע גולן עם בן-דודו יורם גלובוס להצליח באמריקה. ההבדל מישראלים אחרים מיהודה לוי ועד משה איבגי, הוא שהצמד גולן-גלובוס אכן הצליח בהוליווד. השניים השתלטו על אולפן סרטים קטן יחסית בשם 'סרטי קנון', ואיתו הפיקו סרטים דלי-תקציב עם מתכון קבוע להצלחה בשנות ה-1980: להציג סקס, אלימות או שירת מחזמר (ועדיף תמהיל של השלושה). הסרטים היו חידושים, סרטי המשך, או סתם חיקוים שנועדו להקדים סרט דומה לקופות. גולן היה החולם (וכך קרה ש"מחץ הדלתא" צולם בארץ) וגלובוס היה הראש הפיננסי, ויחד הם רקחו שיטת מימון שמבוססת על מכירת נכס שעוד לא קיים כדי לשלם על הנכס הקודם שרק צריך דחיפה אחרונה לפני שהוא הצליח.
במאי "הסיפור הפרוע של סרטי קנון" מארק הארטלי, ביים שני סרטים על תעשית הסרטים דלת-התקציב – האחת של מולדתו אוסטרליה, והשניה של הפיליפינים. בסרטו זה, הוא טוען שגולן-גלובוס נתנו אור ירוק לסרט מתחרה שיעסוק בהם – הוא "גו-גו בויז" של הילה מדליה, שהצליח לצאת קודם אליו לאקרנים (ואפילו הוקרן בפסטיבל קאן). אם זה נכון, הרי שבחרו השניים נכונה – היות ואפילו חברים כגון בועז דוידזון מופיעים בסרטו של הארטלי באומרם רק דברים שליליים על הצמד.
גולן וגלובוס הביאו להוליווד את החוצפה והתעוזה הישראלית, שבעזרתה הצליחו ליצור אפילו 30 סרטים בשנה אחת – וכנראה שכולם באיכות ירודה. אכן הארטלי לא היה צריך להתאמץ כדי למצוא חומרים מגוחכים להכניס לסרט שלו, ודי היה לו בהצגת טריילרים וקטעים מסרטיהם של גולן גלובוס כדי לספק את הסחורה הזו: מהניסיון לעשות נינג'ה נשית אחוזת דיבוק בהשראת "מגרש השדים"; המסע להקדים את חברת 'סרטי אוריון' אל סרט ריקודי הברייקדאנס הראשון, שאחר כך התבטא במירוץ בין בני הדודים שנפרדו – ליצור את סרט ריקודי הלמבדה הראשון; פיי דאנוואי מכה בשוט אישה חשופת-חזה בדרמה תקופתית; ועד המגוחך מכל: מרוב שהם עשו סרטים מהר, יצא שהיה בידם סרט עם צ'אק נוריס, וסרט המשך לו – אלא שסרט ההמשך היה טוב יותר, ולכן הם החליטו להפיץ אותו קודם לבתי הקולנוע, ואת הראשון-המקורי להפיץ מאוחר יותר כסרט-מקדים (פריקוול).
הארטלי ממהר על פני כל התחנות המגוחכות הללו בקריירה ההוליוודית של גולן-גלובוס, וגם אינו חודל רגע כדי להציג לעומק את ההצלחות. בכל זאת, צופה לא מיומן ודאי ישאל – אם הם היו כל כך גרועים, ואם כל אנשי הצוות שעבדו איתם וכעת מגחכים עליהם מול המצלמה של הארטלי ידעו זאת, מדוע הם המשיכו לעבוד איתם וכיצד שוב ושוב במשך למעלה מעשר שנים הצליחו גולן-גלובוס להשיג תקציבים לסרטים? ואם נגמר התקציב ל"סופרמן 4" והסרט נכשל בקופות, כיצד עדין הצליחו 'סרטי קנון' ליצור עוד סרטים אחר כך? אם כן, סרטו של הארטלי נראה בעיקר כמו קומדית-טעויות מהחיים ולא סרט תעודה המבקש להתעמק בנושא כלשהו.
הסיפור הפרוע של סרטי קנון (אוסטרליה, ארה"ב, ישראל, 2014)
בימוי: מארק הארטלי
הפצה ב-yes VOD. קדימון: