"שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים" – ביקורת

"שיח לוחמים - הסלילים הגנוזים".

"שיח לוחמים – הסלילים הגנוזים".

"שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים" של מור לושי מכניס את מלחמת ששת הימים הזוהרת והצודקת לתבנית הידועה והשגרתית של כל מלחמה, ויוצק לתבנית גם אג'נדה פוליטית מובהקת בגנותה. אחרי חזרות רבות כל כך על המשפטים "הפכנו לצבא כובש", "לנו לא היה אכפת מירושלים ומקדושתה" ו"במה שעשינו לערבים זיהיתי יסודות ממה שעשו לנו בשואה" (פראפראזות), קשה לא להבין מה מוסר ההשכל שמנסה לטבוע היוצרת. גם לסרט תעודה טבעי שתהיה עמדה; אבל כשהסרט מטיף את עמדתו שוב ושוב ברצף, הוא אינו מצליח להעביר אנשים על דעתם ובעיקר מעורר אנטגוניזם.

משנסתיימה מלחמת ששת הימים והובן כי כרבע מהנופלים הם בני קיבוצים, החליטו באיחוד הקיבוצים לנסות ולדובב את אלו שחזרו מן המלחמה. את הריאיונות עם אותם לוחמים בני קיבוצים, ערכו בני קיבוצים אחרים כגון הסופרים עמוס עוז (יליד ירושלים, שהסתכלותו על שחרור ירושלים היא דווקא רלבנטית יותר), אבישי גרוסמן ומוקי צור. חלק מהריאיונות נכנסו לקובץ מודפס שנקרא "שיח לוחמים" ונחל הצלחה. עיתון הארץ חשף כמעט 40 שנה אחרי פרסום הספר, כי ריאיונות מסוימים לא נכנסו לקובץ משום שלא תאמו את כוונתם של יוצריו. אם "הסלילים הגנוזים" בשמו של הספר נדמה היה כאפשרות להשמיע דווקא את אלו – ההיפך הוא הנכון. נשמעים אותם הדברים (כנראה קשים יותר), ואין כמעט זכר לדעה הנגדית.

מור לושי ("ישראל בע"מ" על תעשית הטיולים המאורגנים בארץ הקודש), הצליחה להסיר את הצנזורה מעל פני חלק מהריאיונות שקיימו שם בקיבוצים. נדמה כי רובם אם לא כולם צונזרו משום שהביעו דעה חריפה נגד תוצאות המלחמה המהוללת ביותר בתולדות המדינה, או משום שסיפרו על מעשים קשים מאד של טבח ממש – בעצירים ובאזרחים תמימים. אם אכן הסיבה לצנזורה היא הפגיעה הזו במורל הלאומי, כבר כך שקיפותה של המדינה היתה במצב בעיתי. אך בכל מקרה, היום, במבט לאחור, עדין העדויות על המלחמה אינן חומר קל לעיכול (כל שכן כשמדובר על המלחמה המהוללת הזו), אבל ממרומי הידע שלנו על התנהלותן של מלחמות, בעצם אין בהם הרבה לחדש. הסיבה היא פשוטה להבנה: גם כשאתה בצבא הכי מוסרי בעולם, אתה בסופו של דבר אדם, וכשהאויב הורג חבר שלך מהפלוגה, האויב הזה כקולקטיב (על חייליו ואזרחיו) לא זוכה ליחס חם ממך בתמורה. המשקעים של הרג חברך לא נעלמים מהר מספיק כדי שאמות המידה שלך תהינה גבוהות דיין גם כשהפסקות האש נכנסות לתוקף.

"שיח לוחמים - הסלילים הגנוזים".

"שיח לוחמים – הסלילים הגנוזים".

גם העדויות על יתרתה של שחרור ירושלים אינן מרשימות. להוציא הקיבוצים הדתיים הספורים, מרבית הקיבוצים הורכבו מאנשים חילונים ביותר. אם כן, ודאי שהקשר שלהם לירושלים ולמקומות הקדושים בה הוא רופף עד לא קיים. הדבר מומחז היטב בדבריו של אחד המרואיינים, כאילו ביהדות אין מקומות קדושים. אולם היהודים בכל העולם מתפללים לכיוון ירושלים, וספציפית לכיוון מקומם של בית המקדש והר הבית בירושלים.

"שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים" הצליח יפה בפסטיבלים בעולם לפני שהגיע לשידור בארץ ב-yes. הוא הוקרן בפסטיבל ברלין, בפסטיבל הוט-דוקס, סאנדנס ודוקאביב. כסרט הוא ברובו מענין, והעדויות הקשות הנשמעות בו, גם עם כל ההבנה שאפשר, אינן קלות לעיכול. עם זאת, לושי דואגת לדחוף היטב את המסרים שלה עמוק לגרון באמצעות חזרה עקבית עליהם, והדבר כאמור מעורר אנטגוניזם בקרב מי שרואה דברים אחרת. פה דווקא סרטים כמו "שומרי הסף", שדיברו גם הם בעד אג'נדה מסוימת, הצליחו לעורר יותר.

שיח לוחמים – הסלילים הגנוזים (ישראל, גרמניה, 2015)
בימוי: מור לושי | הפקה: דניאל סיון, הילה מדליה, נטע צוובנר
שידור: yes טלויזיה בלוין. קדימון:

תורך להביע את עצמך. מה תרצה להגיב בנושא?