"ספליט". ג'יימס מק'אבוי.
רק לפני שבועיים כתבתי עד כמה ציפיות שלנו מסרט הם חלק מרכזי בחוויה שלנו בעת הצפייה והנה מגיע "ספליט" סרטו החדש של מ. נייט שאמאלן ומאתגר אותי. להזכירכם, לאחר סרטו הקודם, "הביקור" הכתרתי אותו כמלך האימה החדש. על כך יש להוסיף את הצלחתו הקופתית האדירה וכן הביקורות הטובות של סרטו החדש. לאור זאת לא הייתי מתפלא אם הסרט היה סובל מחרדת ביצוע ומאכזב אותי. אבל לא כך הדבר: הסרט עומד בציפיות, וגם אם לפרקים הוא מעט לא קוהרנטי וכמעט איבד אותי כצופה, בסופו של דבר הוא מצליח להיות ברור ולחבר אותנו עם הדמויות.
לאור ההצלחה של שני סרטיו האחרונים, ניתן לומר בוודאות ששמאלאן יצא מתקופת השפל שלו וחזר להיות יוצר קולנוע מעניין. זה לא רק שהסרטים טובים, אלא הם גם מרעננים ושונים אחד מהשני. כן, הטוויסט עדיין שם – אבל הוא לא המנה העיקרית. במקרה הזה הוא אפילו לא מהותי לעלילה אלא רק לקונטקסט של הסרט. וגם אם שאמאלן לא מחדש או ממציא כאן משהו, הוא מחבר היטב בין הרכיבים השונים: לוקיישן אחד, מחלת נפש, חריגות חברתית ועוד. הוא יוצר אווירת אימה שאינה אלימה באופן ויזואלי ועדיין מחזיק אותך לכיסא כל הסרט.
הסרט נפתח כששלוש תיכוניסטיות, קלייר, מריסה וקייסי (אניה טיילור-ג'וי) נחטפות ונכלאות על ידי דניס (ג'יימס מקאבוי). הנערות מפתחות תקווה כשהן שומעות את דניס רב עם פטרישיה, אך כשהן מגלות שזהו למעשה אותו אדם, הן מתחילות לפחד.
דניס/פטרישיה הם למעשה חלק מ-23 זהויות המרכיבות את האישיות שלו. קייסי, שהייתה עם השתיים רק מתוך רחמים שלהן כלפיה, מנסה להתחבר עם אחת האישויות הללו במטרה לברוח: הדוויג, ילד קטן שמחפש אהבה. פטרישיה, דניס והדוויג מכינים את הבנות כקורבן עבור החיה שעם בואה הם אמורים להיגאל. אך לא כל האישויות מרוצות מהמהלך, והן מנסות לשלוח מסרים למטפלת שלהם ד"ר קארן פלטשר. לד"ר פלטשר יש תיאוריה מאד לא מקובלת על הייחוד של אנשים בעלי ריבוי זהויות, ומנסה להבין מה מתכננים דניס ופטרישיה.
בסרט בו הדמות הראשית מורכבת ממספר זהויות, ישנה שאלה מאד בסיסית שאין לה תשובה ברורה: מי הגיבור. למרות שקווין הוא הדמות המשפיעה והמשתנה ביותר, היא מורכבת מהמון חלקים שונים. למעשה אנחנו לא פוגשים את קווין אפילו פעם אחת. לעומת זאת קייסי משתנה ופעילה כל הזמן. שניהם דמויות אקטיביות שמשתנות לאורך הסרט (וזה מעבר לאופן הברור בו דמותו של קווין משתנה). מצד אחד זה מרגיש כמו סיפור על נערה שמתמודדת עם דחייה חברתית והרצון להיות לבדה (וכולל מבט אחד אל אדם אחר שאומר הכול – רגע קולנועי מושלם). מצד שני, זהו סיפורו של קווין, שקרוע בתוך עצמו לגבי הדרך היחידה להפסיק לסבול. גם אם זה בא עם מחיר כבד.
"ספליט". אניה טיילור-ג'וי.
בדומה ל"הביקור", שאמאלן מוציא את המיטב ממינימום לוקיישנים, והצמצום עושה לו רק טוב. רק שהפעם הוא לא הצליח להביא לידי ביטוי את הצמצום גם לתסריט, שכן לקראת הסוף הוא נמתח ומאבד כיוון. בסופו של דבר הכול נסגר ומסתמך על דברים שקרו לפני – אבל הדרך לשם לא הייתה פשוטה לכל אורכה. כמובן שמק'אבוי נותן תצוגת משחק מעולה: הצורך לגלם מספר דמויות קוסם לכל שחקן, וכשלעיתים הדבר נעשה באותה סצנה זה כבר אתגר של ממש – ומק'אבוי מספק הצגה מצוינת, שאינה דומה לדברים קודמים שעשה. אניה טיילור-ג'וי עושה מעבר יפה מנערה חריגה ותמימה לאישה שעומדת על שלה. יהיה מעניין לראות אותה בהמשך הקריירה שלה גם מחוץ לז'אנר האימה.
לגבי העתיד של שאמלאן, נדמה שהכול פתוח. עתה שבן אפלק ירד מבימוי של סרט הבאטמן החדש, אני מציע ששמאלאן ייקח את התפקיד. הטוויסט בסופו? אלפרד הוא הג'וקר! עד שנגלה את כל אלו, ולאחר שתראו את הסרט, ממליץ לכם לראות את הקליפ הזה, ואולי לגלות את אחד ממקורות ההשפעה של "ספליט".
דירוג: 
ספליט (ארה"ב, 2017)
בימוי: מ. נייט שאמאלאן | תסריט: מ. נייט שאמאלאן | משחק: ג'יימס מק'אבוי, אניה טיילור-ג'וי, בטי באקלי, סטרלינג ק. בראון
הפצה: גלובוס גרופ, החל מה-02.02.2017 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: