"וונדר וומן" – ביקורת #2

מאת רותם יפעת
"וונדר וומן". גל גדות.

"וונדר וומן". גל גדות.

למרות התשבחות להן זכה "וונדר וומן" בהקרנות המוקדמות, אני הגעתי סקפטי. נכון, הביקורות בחו"ל היללו, אבל הן הגיעו עם כוכבית: הוא סרט מצוין, ביחס לסרטי הקומיקס האחרים בעולם הקולנועי של די.סי. זה קצת כמו להגיד שגמר הליגה היורוליג בכדורסל בין פנרבחצ'ה לבין אולימפיאקוס היה משחק הכדורסל הטוב ביותר של השנה. באירופה. אלה ששוכחים שיש במקביל את האן.בי.איי או בכלל מקצועות ספורט אחרים. ואכן, לאחר הצפייה אני יכול לומר שגם הביקורות המוקדמות וגם אני צדקנו: הסרט הכי טוב מבין סרטי די.סי, אבל באופן כללי, סרט סביר פלוס.

הוא היה יכול להיות הרבה יותר מזה אם החלק האחרון לא היה כל כך מחופף, שכן הסרט נפתח בהצגת דמות ובנייתה דרך מסע גילוי עצמי נטול קלישאות וחורים עלילתיים. הדברים מתפרקים כשצריך לסגור את הכול ולהתמודד עם הרע הגדול. בנוסף, בשלב הזה וונדר-וומן עוברת שינויים מהירים באופן מעט מגוחך. נכון, זה נבנה לאורך הסרט וזה לא כולל שמות של אימהות (אם כי אבות כן מוזכרים) אבל יש נקודה מאד ברורה בסרט בה נראה כאילו נגמר הכסף לשכתובים וצילומים מחדש ופשוט רצו לגמור עם הסרט.

יש לזקוף לזכותם של אנשי די.סי. את העובדה שבניגוד לחברים במארוול, הם לא מחכים 20 סרטים כדי לתת סרט סולו לדמות נשית ראשית. נכון שוונדר-וומן היא יותר מוכרת ומשמעותית מרוב הגיבורות של מארוול, אבל בעולם שוביניסטי, קל היה לדחוק את הסרט שלה לסוף הרשימה באיזה תירוץ קלוש ("הנה, 'מכסחות השדים' נכשל והילארי הפסידה – העולם לא רוצה גיבורות כרגע. תחזרו ב-2024. תודה"). בנוסף הם שמו את משימת הבימוי של דמות נשית חזקה בידיה של, ובכן, אישה (נכון שזה מתבקש, אבל במקום בו מלהקים אנשים לבנים לתפקידים של אסייאתים – הכל הולך), והיא, פטי ג'נקינס.

למרות שאין לה ניסיון רב, ג'נקינס לא שונה מרוב הבמאים בסרטי מארוול למשל. הבחירה באישה מבטיחה שהיא תהיה עם יותר רגישות לעניינים של מאבקי נשים מאשר גבר. ואכן הדבר ניכר. כן, ייתכן שגבר היה מצליח גם לעשות את זה, אבל כנראה שבוורנר ברדרס ודי.סי הבינו שאם זאק סניידר הוא הדמות המרכזית בעולם הזה, עדיף אישה שתהיה אחראית על הפרויקט הזה. אני מקווה שההצלחה של הסרט תדחוף את האולפנים לבחור בבמאיות לביים יותר סרטי גיבורי על ולא רק כאלה שבהן הגיבורה היא אישה. ובעצם שבכלל יביימו יותר סרטים הוליוודים. לא כי הן נשים, אלא פשוט כי הן לא נופלות מגברים.

על פניו, הסרט מזכיר את "רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים" בכך שלקחו פרט קטן מ"באטמן נגד סופרמן", במקרה הזה התמונה שדיאנה פרינס/וונדר וומן (גל גדות) חיפשה, וסיפרו את הסיפור שלו שהוא גם סיפור המקור שלה. היא גדלה כבת של מלכת האמזונות – דמויות מיתולוגיות שנוצרו על ידי האלים כדי להכניס אהבה ללב בני האדם. למרות סירובה של אימא, דיאנה מתאמנת עם דודה שלה, הגנרלית אנטיופה (רובין רייט) כדי להפוך ללוחמת. אימא מסרבת מפני שדיאנה היא יותר מסתם אמאזונה ויש לה כוחות מיוחדים.

"וונדר וומן". גל גדות, כריס פיין.

"וונדר וומן". גל גדות, כריס פיין.

ההרמוניה בה הן חיות מופרת בזמן מלחמת העולם הראשונה כשסטיב טרבור – מרגל אמריקאי (כריס פיין) – מתרסק על האי שלהן. למרות שהן חשבו שהעולם לא צריך אותן יותר, הן מגלות שבני האדם נמצאים במלחמה אדירה. דיאנה חושדת שמי שעומד מאחורי זה הוא ארס, אל המלחמה שבא להשלים את המלאכה אותה החל לפני אלפי שנים. היא חוזרת עם סטיב אל לונדון כדי למצוא את ארס ולהילחם בו.

בעקבות המידע אותו גנב טרבור הם חושדים בגנרל הגרמני אריך לודנדורף (דני יוסטון) שמנסה לפתח יחד עם ד"ר מוראו גרסה של גז חרדל שחזק דיו כדי לחדור מסכות ויביא לגרמנים את הניצחון. בניגוד לעמדת מפקדיו ובתמיכתו של סר פטריק מורגן (דיויד ת'וליוס) הם יוצאים לחזית בבלגיה כדי להשמיד את המפעל שלו כשמטרתה של דיאנה היא לחסל את ארס ולהביא לסוף המלחמה.

"וונדר וומן". גל גדות.

"וונדר וומן". גל גדות.

יש שני דברים שמבדילים את "וונדר-וומן" משאר סרטי די.סי: אופי הדמות וכתוצאה מכך הטון של הסרט. בניגוד ל"איש הפלדה" ו"באטמן נגד סופרמן" ובטח שבניגוד ל"יחידת המתאבדים", כאן יש לנו דמות בעלת רצונות, רגשות ומאבקים. ולאור כל זאת היא אף עוברת שינוי. יותר מכך, היא גיבורה אמיתית – לא כי היא מוכנה לסכן את עצמה, אלא כי היא מבינה מה המשמעות שלה בעולם ובוחנת את זה כל פעם מחדש. נכון, גם סופרמן בחן את עצמו וניסה להבין מי הוא ומה הוא יכול לעשות ביחס לכוח שלו, אלא שבמקרה שלו זה היה בעיקר דיבורים מלאי פאתוס ורצינות ומעט מדי אנושיות (כן, הוא לא בן אדם, אבל כך גם דיאנה). דיאנה היא כולה תום, אהבה ורצון להטיב בעולם ואי אפשר שלא ליפול בקסמה (אין ספק שלגל גדות והקסם האישי שהיא מביאה למסך ומחוצה לו יש חלק לא קטן בזה). והסרט כולו עשוי בצלמה: לא קודר כל כך, עם הרבה הומור אבל בתוך זה מצליח להיות רציני. אפילו מצליחים לשלב את מאבקה של דיאנה עם מאבק הסופרג'יסטיות להשגת זכות הצבעה לנשים.

בדומה לרוב סרטי גיבורי העל, באופן אירוני הבעיה הכי גדולה של הסרט היא כמובן הנבל. אנחנו כל כך מרוכזים בגיבור שלנו, שהנבל הוא לא יותר מקריקטורה. "וונדר וומן" מעט שונה במקרה הזה, שכן הנבל הוא דמות מיתולוגית במלוא מובן המילה, והוא אמור להיות מופשט. אבל ברגע שהוא מתחיל לדבר על הסיבות שלו הוא נשמע די מטופש. אל או לא אל – כנראה שזה לא פשוט להיות רע מעניין. על כך הוסיפו חטא על פשע באופן החשיפה שלו. בלי להיכנס לפרטים וכדי לא לספיילר, אבל ברגע שנחשפת זהותו יש בור עלילתי עצום שלא מקבל הסבר – לפחות לא בסרט הנוכחי.

"וונדר וומן". אלנה אניה, דני יוסטון.

"וונדר וומן". אלנה אניה, דני יוסטון.

לפי המתרחש במדינה בימים האחרונים יש הרגשה שגל גדות החליפה את מכבי תל אביב בתור הקבוצה של המדינה: כולם מדברים עליה, כולם רוצים בהצלחתה וכולם מאוהבים בה. וזה מגיע לה בזכות. אם בתחילת הסרט היא מעט אאוטסיידרית בקרב שאר האמזונות ונראה כאילו גדות לא שייכת לסרט. זה די הגיוני כי היא אלה בניגוד אליהן, אבל עדיין, משהו בדיבור ובהתנהלות שלה מרגיש כאילו לקוח מסרט אחר וגדות נראית כמו ישראלית חוצפנית שלא מכרו לה שוקולד מאשר בת אל שצריכה לעמוד על שלה. אבל ברגע שהיא לבד עם כריס פיין או מגיעה לעולם האמיתי היא פורחת. החבל שלא השתמשו בישראליות שלה ובעובדה שהיא מדברת מאות שפות ולהשחיל איזה משפט בעברית סטייל בוראט. היופי בדמות שלה ובמשחק של גדות שהיא גם מצליחה להיות דמות עצמאית שמובילה את הסרט אבל בו בזמן יש לה כימיה מעולה עם הכוכב שלצידה. הדבר ניכר לאורך הסרט וכשמשווים את החיבור בניהם לעומת היחסים שלה עם בן אפלק "בבאטמן נגד סופרמן" זה בולט אף יותר. בנוסף, מההופעות שלה בתקשורת נראה שני דברים: היא נהנית ממה שהיא עושה והיא לא רצינית מדי. אני רוצה להאמין שהיא תצליח לסחוף אחריה את שאר גיבורי די.סי. להיות קצת פחות רציניים. מהטריילרים של "ליגת הצדק" יש תחושה שזה הכיוון עם אקווה-מן (ג'ייסון מומה) והפלאש (עזרה מילר).

גדות עושה עבודה מדהימה, וזה לא נאמר בגלל שהיא ישראלית שהצליחה בחו"ל אלא כי היא נושאת על כתפיה תפקיד שיכול להשפיע על ילדות, נערות ואף נשים רבות בעולם. למעשה יש ביכולתה להשפיע גם על הזכרים שיראו שגם נשים יכולות להיות גיבורות. גדות נראית בטוחה וחזקה, לא כי היא מרימה טנק ויכולה להעיף פגזים אלא כי היא עומדת על שלה ולא מוותרת למה שאומרים לה. מול הגברים וגם מול הנשים האחרות סביבה שחושבות שהן יודעות מה טוב עבורה. זו המשמעות האמתית של להיות גיבורת על. ובכך היא אולי הדמות הכי מעניינת שנעשתה בתחום הזה מזה שנים אם לא בכלל.

"וונדר וומן". גל גדות.

"וונדר וומן". גל גדות.

כריס פיין מצוין ומצליח היטב להיות דמות משנית אך עדיין מעניינת ועמוקה. דני יוסטון אנמי ומעט קלישאתי אבל זה כנראה הדמות שלו ולא מה שהוא יכול להביא איתו. דיויד ת'וליוס מקסים כהרגלו, ובתור מי שצופה בעונה השלישית של "פארגו" בימים אלו קשה לי שלא לראות אותו ולחשוב: "מתי הוא ישתין בכוס של מישהו?". זה הבעיה עם שחקנים טובים – הם לפעמים משכנעים יותר מדי.

בנוסף לבעיות העלילתיות, הסרט סובל באופן די מפתיע מבעיה ויזואלית. אחד הדברים שמדהימים אותי הוא שסרטים שנעשים במאות מיליוני דולרים ושחלק ניכר מהתקציב הולך לאפקטים, עדיין יכול להראות רע. הדבר בלט בעיקר בסצנת הקרב בסיום, בו חוץ מלראות את הירוק של המסך עליו הוא צולם, הכול היה נראה דבוק ולא אמיתי. לפחות על כך פיצו במוזיקה מצוינת, שנחשפנו אליה לראשונה ב"באטמן נגד סופרמן" ופה היא כמובן דומיננטית, לא רק בגרסה המוכרת של הצ'לו אלא במספר עיבודים שמלווים את הסרט.

"וונדר וומן". גל גדות.

"וונדר וומן". גל גדות.

ההצלחה הקופתית של הסרט בסופ"ש הקרוב בארה"ב בוודאי תשפיע על הפקת סרטי המשך. מעניין יהיה לראות איך הדבר ישפיע על "ליגת הצדק" ושאר סרטי העולם הסינמטי של די.סי. האם ג'וס ווידון ימשיך את חזונו של סניידר או שמא ראשי האולפן ינסו למשוך לכיוון שג'נקינס הציגה בסרט? אני מאד מקווה שהסרט יחולל שינוי בגישה של די.סי, ושהוא רק ההתחלה ולא הסוף של התהליך, שכן כרגע הם במצב שהם עשו סרט שהוא טוב ומעניין אבל עם פגמים. זה התקדמות מסרטים פגומים מיסודם עם מעט רגעי חסד אבל הבאים חייבים להמשיך את מגמת השיפור. הדבר דומה לגמר פלייאוף האן.בי.איי שהחל השבוע: סבלנו 8 חודשים של כדורסל בינוני ומטה עבור סדרת גמר שאמורה להיות אפית. השאלה אם נדע את התשובה ב-נובמבר עם "ליגת הצדק" או שנחכה לדצמבר 2018 כש"אקווה-מן" ייצא.

דירוג: ★★★½☆

וונדר וומן (ארה"ב, 2017)
בימוי: פאטי ג'נקינס | תסריט: אלן היינברג, ג'ף ג'ונס, זאק סניידר, וויליאם מ. מרסטון | משחק: גל גדות, רובין רייט, כריס פיין, דיויד ת'ווליס, קוני נילסן | מוסיקה מקורית:רופרט גרגסון-וויליאמס | צילום: מתיו ג'נסן
הפצה: גלובוס מקס, החל מה-01.06.2017 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון:

[…] באופן מפתיע יש משהו פילוסופי ב"המומיה" גרסת 2017. עובדה, הצפייה בסרט גרמה לי האם זה מוסרי לחזור בזמן ולחסל את האיש שהמציא את הקונספט של יקום קולנועי. האם זו אשמתו שלצד היקום הקולנועי של מארוול יש יצורים כמו העולם האפל של יוניברסל אותו הסרט מבשר. מצד אחד, העולמות הראשונים הצדיקו את היצירה שלהם שכן הם נוצרו בצורה אורגנית (פחות או יותר). אלא שכמו הספינר, מפלגות מרכז ורעיונות טובים נוספים, כמו גל חקיינים שראו כי טוב והחליטו לרתום את העגלה לפני הסוסים ואלו היו עגלות מקרטעות של אלטע-זאכן. לדי.סי קומיקס לקח ארבעה סרטים עד שהוציאו סרט ראוי. […]

תורך להביע את עצמך. מה תרצה להגיב בנושא?