25 ביוני 2017 בשעה 9:45

"קולוסאל" – ביקורת

מאת רותם יפעת

"קולוסאל". אן האת'וואי, ג'ייסון סודייקיס.

בין סרטים לבין סטארט-אפים ניתן למצוא דמיון מסוים: בשני התחומים יש מין תפיסה שאם יש לך רעיון חדשני ומגניב – הדרך שלך להצלחה סלולה. אלא שבשני המקרים הרעיון עצמו הוא לא מספיק, וצריך לדעת איך להרוויח ממנו כסף ואיך להוציא אותו לפועל. לכן לפעמים ביצוע משוכלל יותר של משהו קיים עם שינוי קל הוא יותר מוצלח משובר המוסכמות. כמובן שההבדל המשמעותי בין השניים הוא שקולנוע היא אמנות וכסף הוא לא בהכרח המטרה. אבל עדיין, גם אם כסף הוא לא המטרה הראשונית שלך, לקחת רעיון ולפתח אותו לכדי סרט טוב הוא לא דבר של מה בכך. "קולוסאל" הוא מסוג הסרטים שפיץ' המעלית שלו (מושג מעולם הסטארט-אפים, בו יזם אמור להיות מסוגל להסביר את הרעיון שלו בנסיעת מעלית אחת) שובה לב: בחורה מגלה שיש לה קשר לא מוסבר עם מפלצת שהורסת את סיאול. הסרט עצמו נבנה היטב, ברם לקראת האמצע קצת מאבד כיוון ולא ברור לאן הוא הולך, ובכל זאת הסוף שלו מספק וסוגר את כל הקצוות.

עד כה במאי הסרט נאצ'ו ויגלאנדו (זה שם אמתי – נשבע לכם) עשה לעצמו שם במולדתו, ספרד, כמומחה אימה ומד"ב. בארה"ב כבר תרם מספר סרטים קצרים לאונתולגיות ז'אנריסטיות ועתה הוא עובר למגרש של הגדולים. סרטו הראשון "פשעי זמן" הוא סרט מסוגנן אבל כמו שקורה הרבה פעמים בסרטי מסע בזמן הוא קורס לתוך עצמו. הייחוד של ויגולאנדו ב"קולסאל" הוא לקחת מאפיינים ז'אנריסטים ולהכניסם לעולם רגיל לגמרי. דומה למה שכריסטופר נולאן עשה עם סרטי קומיקס בסרטי "האביר האפל" שלו. ההתייחסות כאן למפלצת ולקשר שלה לגיבורה היא עובדה גמורה ואין ניסיון להבין למה זה קורה. וזה הגיוני כי המד"ב בסרטים הוא רק רקע להבנת הדמויות ותו לא.

גיבורת הסרט היא גלוריה (אן האת'ווי) עיתונאית ניו יורקית מובטלת שבהתאם לקלישאה מבלה את רוב זמנה עם אלכוהול. החבר שלה טים (דן סטיבנס) לא יכול לסבול את חוסר האחריות שלה וזורק אותה מהדירה שלו. היא חוזרת לעירייה בה גדלה ומבלה את זמנה בפאב של אוסקר (ג'ייסון סודאקיס), חבר ילדות אותו לא ראתה מאז עזבה את העיר. הדברים מסתבכים שהיא מגלה שלמשך כמה דקות כל בוקר יש לה קשר מיסטי עם מפלצת ענקית שזורעת טרור בסאול.

מן הפתיחה ועד רגע הגילוי הסרט דומה לסרטים מהסוג של "דמות סמי מצליחה חוזרת מהעיר הגדולה אל העיירה הקטנה בה גדלה" כמו "תקועה". גלוריה נחשפת במלוא עליבותה וחוסר היכולת שלה לנהל חיים תקינים. הרגע בו גלוריה מגלה על הצד השני שלה הוא גם נקודת מפנה עלילתית וגם השלב בו הסרט הופך לסרט ז'אנר. אלא שזהו גם החלק שנותר סתום לפרקים כשחלק מהדמויות פועלות באופן תמוהה. מה שמציל את הסרט מ"הבטן" שנוצרת הוא המהלך שעוברת הגיבורה. אני לא מספיילר בכך שאני מציין שהמפלצת היא למעשה מטפורה למפלצת פנימית ושעליה להתמודד עם הכשלים שלה. אלא שעל כך נוסף גם כוח חיצוני שעליה להתמודד עמו ולקבל החלטות שהן מעבר להפסיק לשתות או לחזור לחבר הדוש.

"קולוסאל". אן האת'וואי.

דבר נוסף שמחזיק את הסרט מעל הפגמים שלו הוא המשחק של האת'ווי והחיבור שלה עם סודאקיס. האת'ווי אינה לוקחת את הדמות לקיצוניות כלשהי, לא בשלבי השכרות, לא בשלבי הגילוי ולא כשהיא צריכה להתמודד עם דברים. הדמות שלה מורכבת ועגולה והאת'ווי עושה זאת נפלא. כאמור החיבור שלהם עם סודאקיס עובד היטב ולאורך כל הסרט לא ברור מה טיב היחסים שלהם ומה בדיוק הם רוצים זה מזו. אלא בעוד שדמותה של גלוריה מאופיינת היטב, הדמות של אוסקר היא מעט סתומה והמניעים שלה לא בוררים מספיק וכתוצאה מכך גם הפעולות שלו לא נראות הגיוניות. דן סטיבנס פחות משכנע בתור החבר השתלטן, בתפקיד שהוא מאד קלישאתי אך הכרחי לסרט.

מעבר להיותו עבודת הבימוי הראשונה של ויגולאנדו בארה"ב, זה גם הסרט הראשון שהפיצה חברת "נאון". בינתיים הסרט אינו מסתמן כהצלחה (אלא אם ההכנסות שלו בישראל יסתכמו בכמה מליוני דולרים ויצילו אותו). נותר רק לקוות שהדבר לא ירפה את ידי העוסקים במלאכה ויוצרים אחרים, שכן נדיר למצוא סרט ז'אנר שאינו מבוסס על חומר קודם ומציג גיבורה נשית מעניינת ולא סטריאוטיפית.

דירוג: