"טירת הזכוכית" – ביקורת

"טירת הזכוכית".

"טירת הזכוכית".

"טירת הזכוכית" הוא עיבוד מרגש עם תצוגת משחק מרתקת, של רב המכר מאת ג'נט וולס באותו השם, בו היא מספרת את סיפור החיים המאד מיוחדים שלה בדגש על משפחתה היוצאת דופן. סרט עם רגעים מאוד חשוכים ונקודות אור זוהרות ביותר שלוקחים את הצופה לרכבת הרים של רגשות מבלי להצביע על מה נכון ומה לא נכון, מי הטוב ומי הרע, ועל זה אני מעריך אותו מאוד.

דסטין דניאל קרטון, שביים גם את הסרט "בית זמני" ("טווח קצר 12") מ-2013, עושה עבודה מצוינת בהעברת הצופה מהעבר של ג'נט (ברי לארסון) להווה. הוא מצליח להראות לנו את הקואורלציה בין ההתנהגויות של הדמויות וכך מפתח אותן. כמובן שהוא בעיקר מפתח את ג'נט ואת אביה, רקס (וודי הרלסון), אבל עדיין, המעבר הזה בין הזמנים נותן קצב ועניין לסרט שהיה יכול להיות מאוד משעמם.

כאמור, ב"טירת הזכוכית" אנחנו סורקים את האירועים הכי משמעותיים וטראומתיים בחיים של ג'נט וולס, כתבת טור הרכילות במגזין ניו יורק. וולס גדלה בבית מאוד משונה, עם אבא שחלם בגדול, עם ערכים קשיחים ושונים מרוב האנשים ואמא (נעמי ווטס) אומנית, שכנראה האיורים שלה היו יותר חשובים מילדיה. כך היא והאחים שלה גדלו, בתנאים פחות מאידיאלים. לרוב בלי חשמל וגז, בין בית לבית, בין עיר לעיר, תחת הכנף של רקס (אביה), שלמרות הסיפורים היפים שהוא סיפר והידע הכללי הענקי שלו, הרגלי השתייה שלו הפכו את חייהם לגיהינום לא פעם ולא פעמיים.

קפיצה קדימה בזמן, ג'נט (מאורסת לכלכלן) ואחיה גרים בניו יורק, מתקדמים עם החיים שלהם. לילה אחד בהיר ג'נט מגלה את הוריה מפשפשים בפחי האשפה בניו יורק וכאן אנחנו מתחילים לגלות למה היא מתביישת מהעבר שלה, יותר מדיוק, מהתנהגות המשפחה שלה. זיכרונות צפים בצורת פלאשבקים ומשלימים את תמונת המצב של משפחת וולס שדרך אגב, לא כל כך אוהבים את ארוסתו של ג'נט.

מבחינת משחק, מדובר בסרט החזק ביותר של השנה עד עכשיו. ברי לארסון נעה בין גילום כתבת מצליחה שמתנהגת לפי הנורמה מא' עד ת' לבין בחורה חופשית לגמרי, בלי בושה ובלי גבולות בצורה חלקה ביותר. נעמי ווטס מביאה לחיים דמות מאוד לא סטנדרטית, שקשה לשפוט, אבל קל מאוד לאהוב. ווודי הרלסון, עם משחק ראוי למעומדות לאוסקר ללא ספק, מביא לנו דמות טובה ורעה בצורה קיצונית, שגורם לנו לעבור מאהבה לשינאה וחזרה כל הזמן. לדעתי המשחק ב"טירת הזכוכית" מחזיק את הסרט ולא הייתי יכול לחשוב על שחקנים אחרים עושים את זה, קאסט, מבריק.

"טירת הזכוכית".

"טירת הזכוכית".

שלא כמו תצוגת המשחק בסרט, התסריט הוא קצת חלש. הוא לא מוריד הרבה מהסרט, אבל הוא פשטני מדי, בטח פשטני ביחס לשאיפות הסרט. בכלל מבחינה טכנית, אין תחום בו הסרט מצטיין. מהפסקול לצילום דרך ההפקה, הכל שם, הכל עובד, אבל אין שום דבר מיוחד וזכיר. יכול להיות שזה דווקא תורם במקרה הזה, כי כל הריכוז שלנו כצופים, בדמויות, שהם לב "טירת הזכוכית".

דבר נוסף שמוריד מחוויית הצפייה של הסרט הוא אורכו. למרות שזמן ריצת הסרט הוא 127 דק' (לא ארוך במיוחד), החלק השלישי והמסכם מרגיש מאוד מרוח. אילו היה יותר מרוכז וקונקרטי, זה היה יכול להיות מושלם. ברם בכל זאת יצאתי מהאולם במחשבות רבות ועם צורך לדבר עם משהו על מה שכרגע חוויתי ובסופו של דבר. אי-אפשר לבקש הרבה יותר מזה.

דירוג: ★★★★☆

טירת הזכוכית (ארה"ב, 2017)
בימוי: דסטין דניאל קרטון | תסריט: דסטין דניאל קרטון, אנדרו לנהם, ג'נט וולס | משחק: ברי לארסון, נעמי ווטס, וודי הארלסון, שרה סנוק, מקס גרינפילד | מוסיקה מקורית: ג'ואל פ. ווסט
הפצה: פורום פילם, החל מה-17.08.2017 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון:

תורך להביע את עצמך. מה תרצה להגיב בנושא?