"וונדר וומן". גל גדות
ב-2017 ידיעות חדשותיות היוו חלק נכבד מהסיקור השנה וכמעט והאפילו על סרטי השנה, אולי בגלל האיכות של הסרטים. זה התחיל עם חשיפה של מטרידים מינית סדרתיים, חלקם נאשמים באונס, שמעבר לזעזוע ושקשוק בבעלי תפקידים והפקות השפיע על הסרטים עצמם. את מירב האש ספג בשל התנהגותו השפלה והפושעת הארווי ויינסטין, מפיק מוכר, רב השפעה, שדאג להטביע את חותמו על סרטים רבים בהפקתו (כונה בשעתו Harvey Scissorhands על משקל שם הסרט "המספריים של אדוורד" בשל דרישות שלו בנוגע לעריכה). כך, למשל, The Current War עם בנדיקט קאמברבאץ' עבר ל-2018 (או לפחות ניצלו את זה כדי לדחות את היציאה של הסרט שקיבל ביקורות פושרות בהקרנות המוקדמות), כריסטופר פלאמר לוהק לגלם את הדמות של פול גטי פחות מחודשיים לפני יציאת הסרט, תפקיד שגילם קווין ספייסי; סרטו של לואי סי-קיי, שכבר נקנה להפצה, נגנז (ולא יופץ בבתי הקולנוע). ההשפעה נראית גם בטלוויזיה האמריקאית ומתחילה להראות אותות גם במקומות נוספים. יכול להיות שרק בעוד כמה שנים נראה את כל התוצאות של מה שהתחיל השנה. לאחרונה נודע על המכירה של פוקס לדיסני, שגם את אותותיה נראה רק בעתיד.
גל גדות היא וונדר וומן (הסרט השלישי הכי מצליח השנה בארה"ב; לשם שינוי לא סתם ניפוח תקשורתי בארץ כי היא ישראלית), שהכניס מעל 820 מיליון דולר ברחבי העולם (מס' 9 לשנה זו). היא הופיעה בכל תכנית אפשרית, זורחת, מחייכת, טבעית, פתוחה, עם האנגלית שעדיין רחוקה ממושלמת, וכבשה את אהדת הקהל בכל העולם. לא כל שחקנית שהיתה מגלמת את התפקיד הראשי בסרט היתה הופכת לכוכבת כה גדולה והצלחת הסרט היא הרבה תודות למשחק שלה.
"זה". ביל סקרסגרד.
בארה"ב סרטי אימה (הגדרה שרירותית לפעמים) זכו להצלחה גדולה במיוחד, ובראשם "זה" על פי ספרו של סטיבן קינג ו"תברח", שהיה יותר כמו סאטירה חברתית קיצונית. "אנאבל 2" עבר את ההכנסות של 100 מיליון בארה"ב (וסך הכול בעולם מעל 300!) עם תקציב של 15 מיליון דולר בלבד. זו מגמה של השנים האחרונות ולא נראה שהיא עומדת להסתיים.
סרט מצליח שלא הופץ בארץ הוא Girls Trip (בארה"ב 115 מיליון דולר), על ארבע חברות שחורות (ביניהן ג'יידה פינקט-סמית' וקווין לטיפה), בעוד קומדיות (גרועות) הוקרנו בארץ כי סבורים שסרטים על דמויות שחורות לא מעניינות קהל בארץ. "גדרות", בכיכובו של דנזל וושינגטון ושעליו ויולה דיויס זכתה באוסקר, הוא ככל הנראה הסרט שהיה מועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר היחיד שלא הופץ בארץ בבתי הקולנוע.
תמיד יש סרט או שניים כאלה בשנה אבל נדמה שהשנה יותר מתמיד היו שחקנים שגילמו תאומים ואני כולל שתי סדרות: ג'וליאן מור ב"סודות הפרברים", יואן מקגרגור בעונה השלישית של "פארגו" וג'יימס פרנקו בסדרה "הצמד" (ובקרוב גם ג'יי-קיי סימונס בסדרה Counterpart), סטיב קארל כגרו ודרו ב"גנוב על העולם", טילדה סווינטון ב"אוקג'ה" (תפקיד התאומה קטן יחסית). וגם, לא תאומים אבל תפקיד כפול: מייקל פסבנדר ב"הנוסע השמיני: קובננט" וב"וולברין" יו ג'קמן נלחם בגרסה צעירה שלו (כמו שוורצנגר ב"שליחות קטלנית: ג'נסיס").
"הנוסע השמיני: קובננט". מייקל פסבנדר.
בארה"ב הקיץ הזה וחודש אוקטובר היו הכי פחות מצליחים מזה 10 שנים.
נטפליקס כבר חוללה מהפכה בעולם הטלוויזיה (בהשקעות ובשחרור פרקים של עונה שלמה בבת אחת) והפיקה סרטים בשנים האחרונות, אולם השנה חטיבת הסרטים הגדילה לעשות והופקו יותר סרטים עם במאים נחשבים ושחקנים מהשורה הראשונה. בין הסרטים הבולטים: "פרחים בבוץ" הגרוע (שמועמד לשני פרסי גלובוס הזהב), Our Souls at Night הבינוני-מאוד שהענייין היחיד שבו הוא איחוד של ג'יין פונדה ורוברט רדפורד בתפקידים הראשיים, "סיפורי מאירוביץ'" של נוח באומבך עם צוות שחקנים מרשים ביותר. בינתיים לא הצליחו להתעלות מעבר לרמה של מה שרואים בקולנוע (עוד אחזור לסרט שהם רכשו בהמשך).
בסיכום של שנה שעברה ציינתי שלאידריס אלבה (שלפני כמה שנים היה מועמדים לפרסים על סרט של נטפליקס, "חיות ללא מדינה") היתה שנה עמוסה. גם השנה זה נכון, עם ארבעה סרטים שונים מאוד זה מזה: "המגדל האפל" (על פי סטיבן קינג) שנכשל, "תור: רגנרוק" (סרט פעולה קומיקסי), "ההר שבינינו" (דרמה רומנטית עם קייט וינסלט, על פי ספר שהיה אמור ובסוף לא הוקרן בארץ בבתי הקולנוע) ו"המשחק הגדול" (דרמה על פי ספר אוטוביוגרפי שנדחתה ל-2018 בארץ). בנוסף לכך שיחק השנה במיני סדרה "גרילה" ובשנה הבאה יהיו פרקים חדשים של "לות'ר".
השנה גם ג'ייק ג'ילנהול היה עסוק עם "סימן חיים", "חזק יותר" ו"אוקג'ה", שלושה סרטים שונים מאוד זה מזה. גם דונל גליסון גיוון בארבעה סרטים: "תוצרת אמריקה", "אמא!", "להתראות כריסטופר רובין" ו"מלחמת הכוכבים: הג'דיי האחרון".
"פרנץ" ו"מאהב כפול", שני סרטים של הבמאי פרנסואה אוזון, הוקרנו השנה בארץ בשל לוחות זמנים שונים שיש לסרטים לא-אמריקאים.
"המגדל האפל". אידריס אלבה.
הסרט שהכי אהבתי השנה הוא "לא מרגישה בבית בעולם הזה" (השם המעולה: I Don’t Feel at Home in this World Anymore) שזכה בפסטיבל סאנדאנס 2017 ונטפליקס רכשו לכן לא הוקרן בבתי הקולנוע. 90 דקות שבקלות היו יכולות להוות פיילוט לסדרה, חצי השעה הראשונה מעולה וכל חצי שעה אחרי זה פחות טובה אך כשמתחילים כל כך טוב עדיין נשארים עם סרט מעניין, מצחיק שעשוי טוב.
סרטים נוספים שנהניתי מהם: "זרים מושלמים", "תוצרת אמריקה", "חולי אהבה", וגם "דין" (Dean), שם לא כל כך מושך ומוצלח שלא הופץ בבתי הקולנוע בארץ כי לא הצליח בארה"ב. זה אינו "סרט חובה", פשוט סרט מבדר ויותר טוב מהרבה אחרים שהוקרנו בשנה האחרונה ומתאים בעיקר למי שאהב את החצי של יואן מקגרגור עם מלאני לורן ב-Beginners ואת "שמחתודהעודבבקשה".
השנה לא רק שלא היו הרבה סרטים טובים, היו הרבה סרטים ממש גרועים.
סרטים מורכבים מהרבה קטעים, וגם בסרטים בינוניים או גרועים יש לפעמים רגעים בלתי נשכחים, דיאלוגים מצחיקים במיוחד ו/או דמויות מיוחדות, ואלה נבחרי השנה המצומצמים שלי:
- יצורים ליליים קטע קצרצרון קולע ומדויק של רגע ההיכרות בין סוזן (איימי אדמס) לבעלה.
- טרומן: חברים עד הסוף עוד רגע של עשר שניות שבשום אופן לא צריך לעודד אתכם לצפות בסרט: חיבוק מרגש בין אב לבן שאומר הרבה ללא דיאלוג.
- הגיבורים של בוסטון החלק הראשון עד הפיגוע (כולל) עשוי מצוין. הרבה בזכות המוזיקה של טרנט רזנור ואטיקוס רוס.
- אור ירח הכרזה ממש מוצלחת (לא הגרסה שהשתמשו בה בארץ, למרבה הצער). שלושה שחקנים מגלמים אותה דמות בשנים שונות.
"אור ירח".
- זרים מושלמים שיחת הטלפון של הכירורג עם בתו בת ה-16.
- טריינספוטינג 2 נאום ה-Choose Life של יואן, עבד בסרט מ-1996 ועובד גם בגרסה הנוכחית.
- לוגאן העובדה שלוגאן (וולברין, כמובן) לא מגלה שדמות שהוא מכיר ואוהב מקריבה את חייה בשבילו. מעשה נדיר בתסריט אמריקאי (לא ההקרבה אלא חוסר הגילוי).
- להתראות גרמניה אני לא יודע אם להעריך את העובדה שבסוף הקטע אין צילום מרחוק (לונג שוט) של הספסל על שלושת יושביו או שיש פה פספוס כי הרבה אנשים לא הבחינו בכך. בכל מקרה, אהבתי מאוד את מראה שלושת הגברים המשוחחים שיושבים על ספסל שנפגע בהפצצות.
- וונדר וומן הקטע שבו היא יוצאת אל שדה הקרב בין השוחות (במלחמת העולם הראשונה) מצליח להיות מרשים, מרגש, משדר עוצמה, בזכות הצילום, המוזיקה.
- Baby Driver המרדף בהתחלה מרשים ביותר, וכבר היו כמה מרדפי מכוניות בתולדות הקולנוע.
- ספיידרמן: השיבה הביתה (אמור להיות "ספיידרמן: נשף סיום/סוף השנה" אבל זה לרשימה מסוג אחר.) טום הולנד, שהגיח כספיידרמן בסרט "הנוקמים" "קפטן אמריקה" האחרון, מצוין כפיטר פרקר בן חמש עשרה. במשפטים הקומיים שנאמרים בעיקר כשפניו מכוסים במסכה, במימיקת הפנים כשהם לא וברגעים הדרמטיים. הוא מדויק, מתאים ובזכותו הסרט מבדר. הסרט גם כולל סצנת אחרי-הכתוביות מצוינת של כריס אוונס (קפטן אמריקה), מודעת במידה ולא מתחכמת.
- דנקרק צילום (של הויט ואן הויטמה), מוזיקה (של הנס זימר), משחק (בעיקר מארק ריילנס!) נהדרים. חבל רק שהבמאי כריסטופר נולאן לא פיטר את התסריטאי כריסטופר נולאן, שאיגוד התסריטאים צריך לאסור עליו לכתוב.
"דנקרק".
- אהבה יוונית טוב, אני מודה שזה ממש מטופש מה שאני הולך לציין עכשיו. בסרט יש דמות משנה עם שם שבכל פעם שנאמר זה הקסים אותי. קוראים לו "אודיסיאה", השם הכי טוב בקולנוע השנה; אם היה לי בן יווני הייתי קורא לו אודיסיאה.
- בחזרה לבורגונדי בשני קטעים מוצלחים (ורק שניים, לא שוחקים את זה לזרא) האחים בסרט ז'אן וז'רמי מדבבים שיחה בין אנשים רחוקים מהם.
- בלייד ראנר 2049 קטע הגילוי (שלא אחשוף כאן) עשוי נכון, מדויק, מהר, קולנועית ונפלא.
- ליגת הצדק דני אלפמן, מלחין הסרט, משתמש בסרט בנעימה שלו מ"באטמן" של טים ברטון גם בסרט הזה, וזה נהדר.
- קוקו עיצוב משגע, צבעים מרהיבים והקפדה על פרטים קטנים יוצרים רקע מהמם.
- גלגל ענק התמונה הראשונה בסרט אחרי כתוביות הפתיחה הקצרות.
- מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי (ריאן ג'ונסון, שכתב וביים את הסרט, אמר שהכוונה ל"הג'דיי האחרון") אוסקר אייזק, שהיה נפלא גם ב"הכוח מתעורר" סוחף, כריזמטי וצריך לקבל תפקיד מורכב וגדול יותר בסרט השלישי.
- איש ושמו אובה הרבה רגעים אנושיים יפים, ביניהם דייט במסעדה שבהם אובה ואשתו שותקים ורק שומעים צחוקים משני שולחנות אחרים כדי להדגיש את המבוכה ביניהם.
- על גוף ונפש הסרט מתחיל עם צבי וצביה בחורשה מושלגת. רק מאוחר יותר מגלים את הרעיון המיוחד והמקסים שעומד מאחורי זה. ולקראת הסוף משתמשים גם בשיר יפה באנגלית שלא הכרתי לפני כן (מ-2009):
- האמן הגדול מכולם זה לא חדש שליו ג'קמן יש נוכחות מדהימה (זה כמו להגיד שקייט בלנשט שחקנית טובה [גם ב"תור ראגנארוק"]) וגם בסרט הזה בולטת מאוד הכריזמה האדירה שלו, עם ההתלהבות הכה-טבעית שלו והקלות שבה הוא זז. הוא כוכב, עכשיו רק צריך שישחק בסרט ממש טוב ("לוגאן", סרטו האחרון כוולברין, לא עונה על ההגדרה הזאת).
[…] דורון – חיכה כמעט עד הרגע האחרון כדי לפרסם את סיכום השנה שלו באידיבי, המורכב מרגעים, אישים וכמובן […]