ביקורת #2: אינוויקטוס – בלתי מנוצח

מורגן פרימן. מתוך אינוויקטוס - בלתי מנוצח.

"אינוויקטוס – בלתי מנוצח", תופס מקום טבעי מבחינתי בפנתיאון יצירות המופת הקולנועיות. סרטו החדש של השחקן והבמאי שלא מפסיק להפתיע, קלינט איסטווד, מצליח לעורר את כל החושים במלוא מובן המושג. הסרט מוכיח שהדברים הגדולים באמת שניתן להציג על המסך הגדול, הם האירועים האמיתיים ששינו את פני ההיסטוריה. לראות סרט שכזה בבית ולא באולם הקולנוע, הוא בבחינת חילול הקודש המחמיץ את המהות שלו כחיזיון מרהיב ויחודי למדיום.

לא נראה שאיסטווד המתקדם בצעדי ענק לגיל ה-80 הולך לפרוש בקרוב. בדומה ליין טוב האיש והאגדה רק משתבח עם השנים. כבר מזמן הוא חלק מהקונצנזוס הפילמאי כבמאי מן השורה הראשונה ועדיין זה לא גורם לו לנוח על זרי הדפנה. איסטווד הצהיר שסרטו האחרון, "גראן טורינו", יהיה הסרט האחרון בו ישחק. היו כאלו שמיהרו והספידו, שכעת הוא יעלם מהמפה ההוליוודית, אך האיסטווד לא אמר את דברו והנה הוא מפציע כעת בסרט כל כך שונה מהרפרטואר הקודם שלו. בסרטיו הקודמים איסטווד התמקד בסיפור האדיפלי והקשר בין דמות אב – או תחליפה – לבין בן פיגורטיבי או ממשי כבסיס לערכיות האמריקאית. הבחירה שלו לביים את "אינוויקטוס" בהחלט מוציאה אותו מהפרדיגמה הקבועה שלו ומציגה סיפור שאיסטווד לא סיפר עד כה- סיפור היסטורי.

הסרט מבוסס על סיפורו האמיתי ומעורר ההשראה של נלסון מנדלה (מורגן פרימן), שהחליט לעזור לנבחרת הרוגבי של דרום אפריקה להשתקם מיד עם בחירתו לנשיאות. מנדלה ראה את הקבוצה כאמצעי שיכול לאחד את כל התושבים תחת מטרה אחת – ניצחון באליפות הרוגבי העולמית. כדי להצליח במשימתו מנדלה פונה לקפטן נבחרת הרוגבי, פרנסואה פינאר (מאט דיימון). הלה עוד מנסה להתאקלם כמו שאר תושבי המדינה לשלטון החדש ולמנהיג שמגלה להפתעתם אורך רוח שיוויוני בניגוד לנבואות הזעם על מה שיעלה בגורלם של הלבנים עם עלייתו לשלטון.

היוזמה החדשה של מנדלה לא מתקבלת בצורה חיובית כל כך בקרב התושבים השחורים של היבשת. הם שחלמו על נפילתה וקריסתה של הנבחרת שסימנה עבורם יותר מכל את שלטון האפרטהייד הנוראי, מאוכזבים לגלות שהיא עוד קיימת. משפחתו ומקורביו של מנדלה מאוכזבים באופן אישי מהמהלך, אולם זה לא מפריע לאיש להמשיך בדרכו. אט אט אותו משחק אלים, שהיה מנת חלקם של לבני העור סוחף את כולם והנבחרת מגיעה לאליפות העולם ברוגבי. הרצון לאחדות אמיתית וחסרת פשרות שהתחילה כגחמה של איש עם חזון, הביאה לאחד השינויים המדהימים שידעה ההיסטוריה האנושית שלנו.

מאט דיימון. מתוך אינוויקטוס - בלתי מנוצח.

מורגן פרימן מציג בסרט הופעה מרשימה של דמותו הנערצת והייחודית של מנדלה. שיתוף הפעולה המי יודע כמה עם איסטווד מוכיח את עצמו גם הפעם. המשחק של פרימן כבבואה מהימנה ונאמנה למקור. לרגעים נראה שהשחקן כבר לא מגלם דמות, אלא חי ונושם ברמ"ח איבריו את מנדלה. הדיוק המופתי שפרימן מביע בהתנהגותו המדויקת של מנדלה, חיתוך דיבורו, תנועות גופו וכל אשר הוא מנדלה מקנה לו הופעה מבריקה ואותנטית. מדובר באחת ההצלחות המופלאות של השחקן הזה ויש לומר 'שאפו' על פועלו כאן.

הסרט ללא ספק מהווה ספקטקל מרהיב. ברור לכל, שאיסטווד ידע לנצל את הפוטניצאל האדיר בכל שוט באיצטדיון, בכל פריים ובכל פיקסל באופן פיוטי. ערב הצבעים הרב של החולצות באיצטדיון, השפות השונות הנשמעות מכל עבר, הדגלים מלאי הצבעים, הרעש, החיות והאנשים הממלאים אותו כחוויה שאין שני לה. איסטווד מבין ומתעל את היכולות הללו של עולם הספורט ומוציא את האנרגטיות והויטאליות לה משוועת דמותו של מנדלה להרמוניה ואנרגיה חיובית. כצופה הרגשתי חלק מאותו קהל, שהתרגש, התפעם וידע שהוא חלק מההיסטוריה המתהווה. הפסקול הבנוי בעיקרו על צעקות האוהדים והשחקנים הדגיש את עוצמת המאורעות ולרגע שכחתי שמדובר בסרט בכלל.

קלינט איסטווד לא רק מציג את סיפורו מעורר ההשראה של נלסון מנדלה, אחד האושיות המעניינות בתרבות, אלא מאפשר גם לצופה הקולנוע ב-2010 לקחת חלק בחוויה השמחה ובהתרגשות שאפפה את אנשי התקופה ולכן הסרט מרתק כל כך. כמובן שאין מנוס מהתיחסות לזמן בו יצא סרטו של איסטווד לאקרנים: לא מכבר אמריקה הוכיחה, שגם היא יכולה לשנות סדרים בבחירתה הראשונה בנשיא השחור הראשון, ברק אובמה, כמנהיג של המעצמה. עבור כל אדם שמבין את החשיבות של האירוע העכשווי הזה ברור שהסרט מסמל ביתר שאת עידן חדש ומפתיע שרק התחיל.

דירוג:

לחצו כאן לביקורת של יונתן דורון על "אינוויקטוס – בלתי מנוצח"

אינוויקטוס – בלתי מנוצח
ארה"ב, 2009
134 דקות.
הפצה: גלובוס גרופ, החל מה-21.01.2010 בבתי הקולנוע.
בימוי:
קלינט איסטווד
תסריט:
אנתוני פקהאם
שחקנים:
מאט דיימון
מורגן פרימן