אנתוני פרקינס. מתוך פסיכו.
טור הקלאסיקה שלי החליט להעניק שוב כבוד לבמאי האדיר אלפרד היצ'קוק. הצפייה ב"סיוט ברחוב אלם" החדש העלתה בי געגועים לאחד מסרטי האימה הטובים מפעם: "פסיכו". המרחק של הסרט החדש עם קרוגר מיצירת המופת של היצ'קוק משולה למרחק יחסיהן של ישראל וטורקיה בימים אלה, אולם העיתוי והאימה בשני הסרטים הביאו אותי לכתוב את השורות הבאות. מה שנהדר ב"פסיכו" זה לא רק שנשברות בו כל המוסכמות לגבי חוקי הז'אנר והנרטיב המקובל באותה תקופה, שנבעו מכך שהבמאי נפטר מגיבורת הסרט ממש לקראת תחילתו. הסרט מביא לנו את סצינת המקלחת המפורסמת ביותר בתולדות הקולנוע, שהיא הישג אדיר מבחינת העריכה שלה.
נקודת טריוויה מעניינת בסרט היא שהגיבורה שלו מגולמת על ידי ג'נט לי, אימה של ג'יימי לי קרטיס, שגם כן זכתה לתהילה בזכות סרט אימה מתקופה מאוחרת יותר: "ליל המסכות". אותו סרט הביא לעולם את מייק מאיירס, האח החביב שרק רצה לחתוך את אחותו לחתיכות קטנות. "פסיכו" אף זכה להמשכים (שלא ישתוו למקור) ואף לרימייק נורא של גאס ואן סיינט מ-1998, שלמרות שלא הייתי חלק מהפקתו אני מתנצלת בפני כל מי שאי פעם צפה בקטסטרופה.
על היצ'קוק נכתב רבות, ובעיקר על יכולותיו המקצועיות הוירטואזיות. ברוב המקרים דנו ביחסו של הבמאי לשחקנים שלו והיכולת שלו "לענות" אותם עד שיציג את התוצאה הרצויה ביותר. הקפדנות הבלתי מעורערת שלו נבעה מכך שהתחיל את הקריירה שלו כאנימטור של הכתוביות בסרטים האילמים. את יכולותיו האומנותיות תיעל בהמשך לכיוון הסטוריבורד (לוח בו מציירים כל שוט מהסרט), מה שבעצם הפך את הצילומים למכווני מטרה והיצ'קוק ידע בדיוק מה הוא רוצה להציג בכל שוט עוד לפני שהסרט צולם בכלל. מעבר לכך, היצ'קוק הוא מהבמאים היחידים שלא הסכים להכניס מפיקים לחדר העריכה שלו ואם אי פעם מישהו אמר לו לקצץ משהו מחומר הגלם הוא הסביר שזה צולם פעם אחת (בדיוק כפי שתכנן מראש) ועל כן אם יוציא משהו זה יגרור את ההפקה לימי צילומים נוספים. ללא ספק ממזר לא קטן שידע להשיג את מה שהוא רוצה. את יחסי האהבה-שנאה שלו עם השחקנים הוא הדגיש לא פעם ואף אמר שהוא מקנא בוולט דיסני שיכול לקמט כל שחקן שמעצבן אותו. היכולת של היצ'קוק ליצור טריילרים מרתקים כמו זה של פסיכו, הפכו אותו בצדק לאמן המתח הקולנועי הטוב ביותר שיש:
לא רק שהסרט "פסיכו" מציג אמא רצחנית וטוויסט נפלא בסיום, הוא עוסק בסוגיות פסיכולוגיות בצורה מופתית וגם בצפייה חוזרת נשמר המתח אפילו כשיודעים בדיוק מה יקרה בסצנה הבאה. הסרט מתאר את סיפורה של מריון (לי) שמנהלת רומן עם סאם ומחליטה שהדרך היחידה שלה לחיים באושר ועושר עימו היא לגנוב סכום נכבד של כסף מהבוס העשיר שלה. אחרי שגנבה את הכסף היא בורחת מאריזונה ונאלצת לעצור במוטל קטן שנמצא בצידי הדרך כדי למצוא מסתור מהגשם השוטף. את המוטל מנהל נורמן (אנתוני פרקינס), בחור שקט ודי מוזר שמקבל את פניה בשמחה. נורמן משתף את מריון ביחסיו המוזרים עם אימו השתלטנית שמתגוררת עימו בבית שליד המוטל ומיד לאחר שיחת הנפש בין השניים הם נפרדים זה מזו בברכת לילה טוב. מריון נכנסת למקלחת שנראה שהיא מחליטה להחזיר את הכסף ולשוב לאריזונה. אימו של נורמן תוקפת את מריון בדקירות סכין במקלחת – סצינה בלתי נשכחת מבחינת הבימוי, הצילום והעריכה ואולי הזכורה ביותר מהסרט עצמו. נורמן נפטר מהגופה בביצה באיזור ונוזף באימו על המעשה הנפשע שעשתה. אל המוטל מגיעים אחותה של מריון והחבר שלה מודאגים מאד, בניסיון להבין מה בדיוק קרה לה ולכם נותר לגלות האם גברת בייטס תכה שנית ותפגע בשניים?
"פסיכו" הוא סרט דל תקציב שהפך לאגדה קולנועית. היצ'קוק בחר במתכוון לצלם את הסרט בשחור לבן וכמובן הרג את הגיבורה שלו דווקא כשזו החליטה לשוב למוטב ולהחזיר את הכסף לבעליו החוקיים. הבמאי מותיר את הקהל יתום לראשונה מדמותה של הגיבורה שלו וההזדהות עצמה עוברת אל נורמן. זה אף נראה מוזר שאנחנו מחכים שמריון תשקע לה בביצה העמוקה. סצינת המקלחת המדהימה כוללת 70 שוטים ב-45 שניות!!!! ולמרבה הפלא הסרט לא זכה בפרס העריכה על ההישג הנדיר הזה. במהלך כל השוטים במקלחת לא נראה כלל את הסכין חודרת לגופה של מריון ורק באמצעות הקישור בין השוטים נוצר הרושם הזה. במובן הזה היצ'קוק פעל על פי עקרונות המונטאז' (עריכה) שהעלה אייזנשטיין והיכולת שלו לייצר משמעות בחיבור בין השוטים השונים במוחו של הצופה.
אנתוני פרקינס עם ג'נט לי. מתוך פסיכו.
מה שבאמת מעציב אותי באופן אישי כמעריצה מושבעת של הבמאי הוא שמעולם לא נתנו לו את הכבוד והוא לא זכה לעולם לקבל אף פרס אוסקר מחברי האקדמיה. הבעיה המרכזית של האקדמיה עם היצ'קוק נבעה בין היתר מהיכולות שלו לבקר את החברה האמריקאית בהיותו בריטי שמתבונן עליה מן החוץ. בסרטים שעשה באמריקה היצ'קוק מעלה תמונה עגומה על אמריקה כחברה אלימה ומעוותת שעוטה מסיכה של נועם ויושר וכנראה שאף אחד לא רוצה שיחשפו את האמת שמתחת לפני השטח בטח שלא הדוד סאם. אני חושבת שדווקא היכולת שלו לגעת בנקודות הללו שאף במאי לא העז קודם לכן והיכולות המקצועות הפנומנאליו שלו וכמובן אישיותו הצבעונית היא אחת הסיבות שקולנוע בשבילי זה לא רק לכמה שעות של הנאה, אלא כלי ממשי שמציג מבט אמיתי על חברה בתקופה מסוימת. אני יכולה רק לקוות שיהיו במאים שכמותו גם בעתיד.
פסיכו
ארה"ב, 1960
בימוי:
אלפרד היצ'קוק
תסריט:
רוברט בלוך (רומן)
ג'וזף סטפנו
שחקנים:
אנתוני פרקינס
ג'נט לי