26 בנובמבר 2010 בשעה 11:34

ביקורת: שלושת הימים הבאים

ראסל קרואו. "שלושת הימים הבאים"

זה מדהים, איך תמיד מוצאים רעיונות חדשים על מה לעשות סרטים. לפעמים לוקחים אירוע קטנצ'יק, שבוחרים עם פינצטה, ומגדילים פי 32 על מנת לייצר ממנו משהו בדמות סרט באורך מלא. לפעמים זה הולך, לפעמים לא. הכל מתחיל ונגמר במספר מרכיבים שכל אחד מהם מהווה משתנה תלוי אבל גם בלתי תלוי: תסריט, בימוי, שחקנים. לא תורה מסיני, אבל לא פשוט כמו שזה נראה. אז בשביל מה כל ההקדמה הלא מועילה הזו? כדי להסביר לכם למה הסרט "שלושת הימים הבאים" הוא לא תוצר סופי טוב, על אף שמרכיביו יכולים להטעות. אבל כמו שכבר למדנו על בשרינו, זה לא המרכיבים לבדם, כי אם סך כל המרכיבים, כלומר, התוצאה הסופית.

כן, "שלושת הימים הבאים" זה אחלה טריילר. בין רגע אתה נכנס לתוך סיטואציה משפחתית כל כך אינטימית ובעייתית, ולרגע אתה מתחבר לדמות בצורה שלא משתמעת לשני הצדדים. ממש דקה וחצי של אחלה סרט. ואז אתה בא עם הציפייה הזו לקולנוע, וחוטף את המכה שלך. ככה זה מרגיש. במקום סרט שנקודת הפתיחה שלו היא "נמלטים" יחד עם "ספיד", כלומר אקשן מתוחכם – מקבלים סרט שמעט דפיקות הלב שהוא מספק, מגיעות הרבה יותר מידי מאוחר.

אליזבת' בנקס. "שלושת הימים הבאים".

על הסרט אחראי פול האגיס. שם מוכר בתעשיית הקולנוע ההוליוודית, שעד לא מזמן התבלט בעיקר כתסריטאי של סרטים מוצלחים ביותר, ביניהם "מיליון דולר בייבי", "התרסקות" "קוואנטום של נחמה", "בעמק האלה" ועוד. מידי פעם, בשנים האחרונות, חטא האגיס גם לבימוי, וסרטו הראשון בו ישב בכסא הבמאי, "התרסקות", אף זכה ב- 2004 בפרס הסרט הטוב ביותר. בסרט הזה, כמו גם ב"התרסקות" ו"בעמק האלה", האגיס אחראי לתסריט ולבימוי. מעין שילוב אגו-מניאקי, שפשוטים כמונו לא נבין לעולם. וזו הסיבה שכעסנו על האגיס הלך וגבר ככל שהסרט התקדם בעלילתו (או יש לומר, לא התקדם בעלילתו לשום מקום!) – אם כבר ישבת וכתבת את התסריט, לא יכולת לדאוג, באחד מכובעיך, כבמאי או תסריטאי, לדאוג לכך שהסרט יקבל מנוף מתישהו?

הסרט מתאר את חייו הקטנים והנחמדים של זוג אמריקאי חביב עם ילד בלונדיני ביישן, כאשר בוקר אחד דופקים שוטרים על דלת ביתם ועוצרים את האמא, לארה (אליזבת' בנקס), בגין רצח הבוסית שלה, אשר היא טוענת שלא ביצעה. בעלה המסור, ג'ון (ראסל קרואו), נאבק משפטית בראיות המפלילות, ונאבק ללא ייאוש בהוכחת חפותו של אשתו, עד שכל הערעורים נדחים ותמה הדרך להיאבק בלי ללכלך את הידיים.

ג'ון, מרצה לסטודנטים חביב ונחבא אל הכלים, מחליט להסיר את הכפפות וללכת על האופציה האחרונה – להבריח את אשתו מהכלא. הוא מתחיל להגות תוכנית (מישהו אמר "נמלטים"?) אשר תוביל אותו למטרתו הנעלה, ומוצא את עצמו מסובך מעל הראש בתכנון וביצוע של דברים שלא חלם לעשות גם לא בחלומותיו הגרועים ביותר.

הבעיה היא שהסרט מתמקד בתכנון, בנאמנות העיוורת של זוג, בקושי בגידול הילד אשר אמו יושבת על רצח בכלא, בדברים הקטנים האלה שאכן נוגעים ללב, אבל לא ממש עושים סרט טוב. לולא היה הסרט מתעקש לרגש בצורה קצת מוגזמת, יכול להיות שהוא היה קונה קצת יותר את הצופים הסטנדרטיים, שמחפשים רגש מהול בעלילה, ולא רגש נטו, עם עלילה שולית.

ראסל קרואו עם אוליביה וויילד. "שלושת הימים הבאים".

גילוי נאות: אנחנו די מחקנו את ראסל קרואו מרשימת השחקנים האהובים עלינו. מאז גלדיאטור המצוין, הוא אכזב אותנו בשורה של סרטים (מישהו יכול היה לאהוב אותו ב"גוף השקרים"?!), ולאט לאט התחלנו להפנים שזהו, הלך לאיבוד עוד שחקן טוב. והנה, דווקא פה, בסרט הכה בינוני הזה, קרואו מעט חוזר לעצמו, מציג יכולת משחק טובה למדי, ומצליח להציל את הסרט מכישלון מוחלט. על אליזבת בנקס לא הייתה לנו דעה מראש, וגם אין לנו כרגע. לא משהו מיוחד, ואולי עדיף להפסיק פה לפני שנתחיל באמת להבין כמה מיותרת היא הייתה בסרט הזה. מה שמעצבן אותנו בעיקר זה שהיום מושכים את הקהל עם זריקה של שמות גדולים, כמו ליאם ניסן, בציפייה שנתלהב לקראתו, ובסוף נתאכזב שהוא מופיע בסצנה אחת בלבד, של 3 דקות (!). נו באמת, על מי אתם עובדים? אם אין לכם כסף, אל תתחילו. אבל להשאיר אותנו ככה, עם חצי תאוותנו בידינו, זה ממש לא לעניין.

לסיכום, סרט עם פוטנציאל (לפחות על פי הטריילר) שמתגלה כשעמום די טוטאלי, שמנסה להרעים על הצופה עם חיבור לרגש ולסיפור האישי, ומאבד על הדרך את אמונו של הצופה האינטליגנט, זה שכבר לא אוכל לוקשים בקלות. מומלץ אך ורק למי שיודע שזה מה שהוא מחפש.

דירוג: