הוכרזו המועמדים הישראלים לפרסי פסטיבל דוקאביב 2011

12 סרטי תעודה ישתתפו השנה בתחרות הישראלית של פסטיבל דוקאביב 2011 (ה-13 במספר). נוסף על כך, 6 סרטי סטודנטים יתמודדו בתחרות משלהם, וארבעה סרטים ישראלים יוקרנו מחוץ לתחרויות.

הפסטיבל יתקיים השנה בסינמטק תל אביב, נמל תל אביב ובבית ZOA, בין ה-12 ועד ה-21 במאי.

רשימת הסרטים הישראלים שיוקרנו במסגרות בפסטיבל דוקאביב 2011:

התחרות הרשמית

"געגוע", בימוי: אפי בנאי, הפקה: יהודה ביטון
במאי הסרט חוזר לשכונת ילדותו כפר שלם, ממנה עבר לפני שנים מעטות, בעקבות תושבי השכונה הנלחמים נגד פינויים בידי הרשויות. שם מתגלה לפניו סיפור מצוקתם של שכניו העומדים להתפנות מבתיהם ללא פיצוי, ואל תושבי הכפר הפלסטינים,אלה שגורשו ממנו ב 48 בידי האצ"ל. משם ממשיך מסעו אל שורשי משפחתו, ואל סיפורה של אמו שעלתה מאיראן והתיישבה בכפר וראתה בו את העתקו המדויק של כפרה באיספהן, אליו רצתה לשוב עד יום מותה.

"דומא" – בימוי: עביר זיבק חדאד, הפקה: עביר הפקות
דומא (בובות בעברית) הוא סרט מסע בעקבות הפגיעה המינית המודחקת בחברה הערבית. עלילת הסרט בנויה סביב מסע הופעות של עביר זיבאק חדאד, שחקנית, במאית ואשת חינוך, ברכב ישן עמוס בובות, מכפר לכפר כשבדרך, היא פוגשת נשים שחוו פגיעה מינית ומעזות לספר על מה שעברו בפני המצלמה.

"החולמות" – בימוי: אפרת שלום דנון, הפקה: יפעת פרסטלניק
מסע בעקבות תופעה חדשה בחברה החרדית: נשים שמעולם לא צפו בסרט בקולנוע, יוצרות סרטים ומקרינות אותם בפני נשים חרדיות אחרות.
גיבורות הסרט הן תסריטאית ושחקנית היוצאות להגשים את חלומן הקולנועי תחת צנזורה ופיקוח רבני מחמיר. האם יצליחו להשמיע את קולן בתוך עולם נוקשה של מגבלות ואיסורים? האם יש להן חופש אמיתי ליצור?

"הטרילוגיה האוזבקית" – בימוי והפקה: אבישי סיון
זהו סיפורם של עולים מאוזבקיסטן בשנת 1972 (האבא והסבא) והבן יליד הארץ (1977). אנו מלווים אותם בשלוש אפיזודות בחייהם: הבן עוזב בגיל 30, לראשונה בחייו את בית הוריו, ועובר אל העיר הגדולה ת"א. האבא, עובר משבר נפשי לאחר מות אימו והופך להיות תלותי ואובססיבי על כל מהלכיה של אישתו. הסבא, מחליט לנסוע, אולי בפעם האחרונה, לבקר באוזבקיסטן. לנסיעה זו מצטרף הנכד מתוך רעב לחיפוש שורשים. בשלושת החלקים אנו נחשפים לחוסר השתלבותם בחברה הישראלית ולניכור שהופך לעקרות רגשית אצל כל אחד מהגברים.

"מדי יום" – בימוי: איה סומך, הפקה: חגי ליניק, גם סרטים- יואב רועה ואורית זמיר
מאיה ליניק, 84, שרדה את מלחמת העולם השנייה כילדה בגרמניה, והגיעה לבד לישראל. היא ילדה שישה בנים. לפני 41 שנה שכלה את בנה הבכור, והכאב עומד בינה ובין העולם עד היום. דרך סצנות משגרת חייה של מאיה ומערכות היחסים עם חמשת בניה, מתפענחת בהדרגה הטראומה המשפחתית ואיתה דמותה החד פעמית של מאיה, ועולות מחשבות אסורות על אהבת אם לבניה.

"הסיפור האחרון של פרנץ קפקא" – בימוי והפקה: שגיא בורנשטיין
תשעים שנה אחרי שכתב את הצוואה המפורסמת בעולם הספרות, שאריות עזבונו של פראנץ קפקא, מגדולי הסופרים במאה העשרים, מתגלגלות לדירה ברחוב שפינוזה בתל אביב: שם גרה אווה הופה, עם עשרות חתולים. כתבי היד של קפקא שווים מיליונים, ונמצאים בליבו של סכסוך ספרותי ופוליטי רווי יצרים בין ישראל, גרמניה וגברת הופה.

"הצלמניה" – בימוי: תמר טל. הפקה: האחים היימן
הצלמניה מספר את סיפורה של חנות הצילום המיתולוגית של רודי ויסנשטין אשר תיעד את הרגעים החשובים של העיר ת"א ומדינת ישראל. במרכזו של הסרט – מערכת היחסים המרגשת של מרים, אלמנתו בת ה-97 של רודי ויסנשטין, ושל בן, הנכד שלה, אשר יחדיו מנהלים את החנות ונאבקים על המשך קיומה אל מול כרישי הנדל"ן.

"קרוע" – בימוי והפקה: רונית קרצנר
האם אדם יכול להיות בו-זמנית גם כומר קתולי וגם יהודי שומר מצוות? 12 שנה אחרי שהוסמך לכמורה גילה הכומר הקתולי הפולני רומוולד וואשקינל שהוא נולד להורים יהודים וששמו המקורי הוא יעקב וקסלר. הסרט "קרוע" עוקב אחר מסעו המרתק של הכומר היהודי שתחילתו בניהול מיסה בכנסיה בלובלין, פולין ואחריתו בחיים של יהודי שומר מצוות בקיבוץ דתי בישראל. קרוע בין שתי זהויות, רומוולד יעקב לא יכול לוותר על אף אחת מהן, וכתוצאה מכך אף אחת מהדתות איננה מוכנה לקבל אותו לשורותיה. מדינת ישראל איננה מכירה בו כיהודי. הוא נדרש לבחור.

"רחוקים" – בימוי והפקה: עדי ברש, רותי שץ
במשך שנתיים וחצי ליוו הבמאים משפחה של פלסטינאים החיים בדוחק בשכונת נווה שאנן בתל אביב. איברהים, אב המשפחה משת"פ בעבר, שאינו רלוונטי עוד עבור המדינה, נאלץ להלחם לשמור על משפחתו מפני התפוררות תוך שהוא נאבק לקבל הכרה לתרומתו הביטחונית. שלושת בניו, נערים בגיל ההתבגרות נכנסים ויוצאים חדשות לבקרים ממוסדות לעבריינים. הסרט חושף תמונה עגומה של דיכוי ואפליה, של קיום בחוסר שייכות תוך מאבק יומיומי ברשויות ובמשטרה, ודן בשאלת הזהות והמחיר הכבד שמשלמים הילדים עבור הבחירות שעשו הוריהם.

"רעות" – בימוי: סיגל עמנואל, הפקה: אבוט ברקאי
הבמאית תעדה את רעות במשך 4 שנים לפני רציחתה. הסרט מספר את סיפורה הטראגי, של אם צעירה המחפשת בית ומחסה לילדיה, בשם החיפוש הזה היא מוכנה לעבור לגור בכפר ערבי, להתאסלם ולהינשא לגבר ערבי. בנה הבכור של רעות נמסר ע"י שירותי הרווחה למשפחה אומנת, משפחה דתית, המתגוררת בהתנחלות. הסרט מתעד את מאבק ההישרדות העז של רעות, את התעקשותה על החזרת בנה אליה וכן גם את מערכת היחסים המיוחדת הנרקמת בין שתי האמהות של הילד.

"שנטי ומרטין: פרויקט ההורים שלי" – בימוי: ג'ייסון דנינו הולט, הפקה: טלי שמש
ג'ייסון דנינו הולט, הבן של שנטי ומרטין פוגש את אמא שלו על חוף הים בסיני. שנטי עזבה את אבא שלו מרטין, לפני שלוש שנים, אחרי 22 שנות נישואין. מאז היא חיה בחושה באחד החופים בסיני. ג'ייסון נוסע אליה בפעם הראשונה אחרי העזיבה שלה ומתחיל לצלם. המפגש הראשון ביניהם טעון מאוד ומלא כעסים. במהלך הסרט מספרת שנטי לג'ייסון את הסיפור שלה ושל מרטין, כדי שיבין למה היא הייתה מוכרחה לעזוב. הוא מגלה אמא שעזבה את הדיל המוכר של ביטחון ונוחות והלכה עם התשוקה שלה עד לחושות בסיני.

"תמי ויענקל'ה" – פרוייקט ההורים שלי – בימוי: ניר הורויץ, הפקה: טלי שמש
תמי ויעקב חיים יחד בקיבוץ ארבעים שנה. ניר, הבן שלהם מצלם שלוש שנים את מערכת היחסים בינהם. תמי מטפלת ביעקב שחולה בפרקינסון מתקדם. הטיפול המתיש בבעלה החולה דוחף את תמי לקצה. יש רגעים שבמקום חמלה לאדם חולה יוצאת ממנה האכזריות. המצלמה חודרת בלי מחסומים לתוך האינטימיות לרגעים היפים ולרגעים הקשים של זוג שהפך מגבר ואישה למטפלת וחולה.

הקרנות מיוחדות

"ג'נט" – בימוי: רות וולק, הפקה: יריב מוזר
ג'נט אורדמן, אישה קטנה, אריסטוקרטית, דוברת אנגלית בלבד, כל חייה קודש לעבודת המחול. הסרט "ג'נט", מביא לראשונה ובאופן בלעדי את סיפור חייה: שילוב של שני עולמות הפוכים. מן הצד האחד עבודה סיזיפית, בלתי מתפשרת ומיוזעת של עולם המחול הישראלי, ומן הצד השני חבויה מערכת יחסים אינטימית ובלתי מוכרת של ג'נט עם הברונית בת שבע דה רוטשילד

"זכרונות משפט אייכמן" – בימוי: דוד פרלוב; בשיתוף יד ושם ורשות השידור. גופים תומכים: הפורום לשימור הזיכרון האדויו-ויזואלי בישראל
שכבות של זיכרון נבנות בסרטו של דוד פרלוב, מסמך קולנועי והיסטורי ייחודי, ובו ראיונות שקיים פרלוב בדירתו בתל אביב שבע עשרה שנים אחרי משפט אייכמן. ניצולי שואה ובני דורם, צעירים ישראלים ובני הדור השני, מספרים כבר אז בשנת 79, על השינוי שמשפט אייכמן ייצר בייחס של החברה הישראלית לשואה ולניצולים וכן על השפעותיו של המשפט על חוויתם האישית והמשפחתית. "זכרונות משפט אייכמן" צולם ב 16 מ"מ ריברסל, פורמט שהיה בשימוש תקופה קצרה בשלהי שנות השבעים ותחילת השמונים, לפני המעבר לצילום ושידור וידאו. מרכז הצפייה ביד ושם יחד עם רשות השידור- ערוץ 1, ובשיתוף משפחת פרלוב והפורום לשימור הזיכרון האודיו-ויזואלי בישראל, יזמו את הרסטורציה לציון 50 שנים למשפט אייכמן.

"לאה גולדברג בחמישה בתים" – בימוי והפקה: יאיר קדר
היא הוציאה יותר ממאה ספרים, כתבה מאות שירים, מחקרים, תרגמה, לימדה, וכתבה סיפורים לילדים שחיים איתנו עד היום, חייה הפרטיים תועדו ונחשפו ביומניה שפורסמו לפני כמה שנים. היא הלכה לעולמה בגיל 59, מרירה וחולה. כיום היא נחשבת ליוצרת העברית האהובה מכולן. הסרט מספר בחמישה בתים, תוך שימוש באנימציה, ארכיונים נדירים וסטילסים שלא פורסמו בעבר, את סיפורה המרתק, המורכב והמופלא של מלכת העברית. בסרט משתתפים: חוה אלברשטיין, MC קרולינה, מיכל בת אדם, יגאל שדה, JEWBOY, אלי סורני, טניה גרישקו, רז כהן ואחרים

"פלטשקעס" – בימוי: עפר ינוב, הפקה: ענת קנדל
חנה, רינה, רות, תלמה ומרים הן נשים בגילאי שבעים-שמונים המנסות להעלות מופע מחול מקצועי בהדרכתה של הכוריאוגרפית גלית ליס. המופע קורא תיגר על החברה שמפלה אותן בשל גילן המבוגר, אך יותר מכך המשתתפות קוראות תיגר על הגיל עצמו ומגבלותיו. זה איננו חוג במוסד גריאטרי, המטרה השאפתנית היא לעלות על במה בפני קהל. הבחירה דווקא במדיום הריקוד יוצרת עימות ישיר וחזק עם היכולות והמגבלות האמיתיות של כל משתתפת. במהלך החזרות נוצרת קירבה, יש מאבקי מקום ויוקרה, רגעי עצב, שימחה וניצחון. ובדרך נשים עקשנויות וחזקות אלה חושפות בפנינו באינטימיות רבה כל אחת בדרכה חווית הזדקנות אישית ייחודית ומלאת תובנות.

סרטי סטודנטים

"אלתור חופשי" – דורון ג'רסי ועדין וינר, סם שפיגל
דיוקן העוקב במשך שנה אחרי ז'אן קלוד ג'ונס, נגן קונטרבס ירושלמי בן 60. ז'אן קלוד הקדיש את חייו למוסיקה והיא הדבק המיוחד שמקשר בינו לבין האנשים בחייו. מאז שגילו אצלו את הטרשת הנפוצה, יכולתו להמשיך וליצור מוסיקה נמצאת בסכנה. סרט על הקשרים בין תשוקה, מוסיקה, החיים ותהליך הפרידה מהם.

"בשם השם" – ברהנו אדמסו- המכללה האקדמית ספיר
סרט הבוחן את היחס שנותנים אנשים לשמם ולשם בכלל. באמצעות סיפורו האישי של יוצר הסרט, אשר חזר לשמו המקורי באמהרית, ודרך מפגש עם חבריו, נוגע הסרט במשמעויות השונות הנלוות לשינוי שמותיהם של עולי אתיופיה.

"האני" – עדי הראל – המכללה האקדמית בית ברל
סיפורו של האני, פלסטיני בן 48, נשוי ואב לשישה ילדים, שעובד וחי במשך השבוע במתחם צער בעלי חיים ירושלים, אזור התעשייה עטרות, בסמוך לגדר ההפרדה. מזה חמש שנים מטפל האני, ביחד עם כמה עובדים ישראלים צעירים, בכ-400 הכלבים שנמצאים במתחם ושומר עליהם בלילות כשכולם הולכים. את בדידותו מפיגה הטלביזיה בחדרו הצר וסופי כלבתו הצמודה. אירוע בו נפצעות שתי כלבות מעורר ספקות לגבי יכולתו של האני להמשיך למלא את תפקידו, וללא ידיעתו מתחילים לחפש לו מחליף. הסרט עוקב אחרי שיגרת יומו של האני שהולכת ומתערערת, ומאלצת אותו להתמודד עם האשמות קשות ופרידה מהיקר לליבו, ואחרי היחסים המורכבים בינו לבין העובדים הישראלים במקום, שמתדרדרים עד הסוף הבלתי נמנע.

"ויצ'ילייטה" – יונתן זייד – אוניברסיטת ת"א
בגיל 22, בזמן שהחבר'ה טסים להודו ולדרום אמריקה, יונתן זייד יוצא למסע רומנטי בטוסקנה. בטירה עתיקה על יד פירנצה הוא פוגש פסל ישראלי בן שמונים, משפחת מהגרים מנאפולי ומשרת הודי ערירי. ביחד ולחוד הם מהרהרים על פסלים ועל אספרסו, על שייכות ועל געגועים.

"סרט זיכרון" – יונתן קנסקביץ' – המכללה הטכנולוגית תל-חי
יונתן מחליט לעשות סרט זיכרון לעצמו בעקבות מוות של חברו הטוב, אלעד.

מונע מהחרדה הקיומית, מבולבל בין מציאות וזיכרון. הוא יוצא למסע פנימי אל תוך חייו האישיים. יונתן מתחיל לאהוב את הזיכרון יותר מאשר את עצמו במציאות, עד לרגע בו המראה מתנפצת, הזיכרון נגוז והמציאות מתפרצת פנימה.

"סינמה סקיוריטי" – אסף רייטר – בצלאל
הסרט עוסק בניסיון לשנות את סדרי בימוי הקולנוע באמצעות איסוף חומרים מתוך מאגר אינסופי של מצלמות אבטחה מרושתות ברחבי העולם. Cinema Security מעלה דילמות לגבי פרטיות וגבולותיה, שאלות הנוגעות לתפקידו של הקולנוען בסביבה המולטי תקשורתית של ימנו, ותהיות לגבי החיים בחברה הנשלטת על ידי "האח הגדול".