אלן כהן - רשימת מאמרים בבלוג

"מלחמת הכוכבים 8: אחרוני הג'דיי" – ביקורת #1

"מלחמת הכוכבים: פרק 8 – אחרוני הג'דיי". דייזי רידלי.

למרות הכתיבה הילדותית והרדודה, וחצי ראשון איטי עד משעמם, ברגע ש"מלחמת הכוכבים 8: אחרוני הג'דיי" מגביר קצב, הוא מלא ברגעים של יראה ושל 'וואו'. כאשר הקרדיטים עלו בסוף הסרט, מאוד רציתי שזה ימשיך – מבחינתי עוד שעתיים. לא מדובר ביצירת מופת – לא קרוב אפילו – אבל "אחרוני הג'דיי" הוא אחלה בילוי, בעיקר כאמור בחצי השני שלו, גם למעריצים וגם לאלה שאינם (כמוני).

ריאן ג'ונסון ("לופר")  ביים את הסרט וסך הכל עשה עבודה טובה, אבל לא מורגשת שום חותמת שלו. אין משהו ב"אחרוני הג'דיי" שמעיד על כך שג'ונסון ביים אותו. הסרט נראה פנטסטי, מלא בשוטים יפיפיים ומרתקים. האפקטים ברמה גבוהה מאוד, כמו שאנחנו מצפים מ"מלחמת הכוכבים". הבעיות הכי גדולות של "אחרוני הג'דיי" הם הקצב וההתפתחות שלו בחצי הראשון והכתיבה, שהיא פשוט ילדותית וקיצ'ית באופן קיצוני ואפילו מביך.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"קרב המינים" – ביקורת #1

"קרב המינים". סטיב קארל, אמה סטון.

"קרב המינים" מבוסס על אירוע אמיתי בשנות השבעים ששינה את הספורט העולמי וגם את אופן ההסתכלות כלפי ספורטאיות-נשים. הסרט עצמו אינו חף מבעיות והוא לא סרט האיכות שציפיתי לו. הוא פשוט מדי וחסר תחכום רב, אך בזכות הפקה נהדרת ובעיקר בזכות המשחק המצוין של שני השחקנים הראשיים, הוא מהנה וזורם.

את "קרב המינים" ביימו הצמד ג'ונתן דייטון וולרי פאריס, שכבר שיתפו פעולה יחד בכמה פרויקטים, בינהם "מיס סאנשיין הקטנה" מ-2006 שגם בו הופיע סטיב קארל. כמו ב"מיס סאנשיין הקטנה", אחת החוזקות בסרט זה היא הקשר בין הדמויות – אם זה בין בילי ג'ין גרין (אמה סטון) לבובי ריגס (סטיב קארל) או בין גרין לבעלה לארי (אוסטין סטוואל) – או כל קשר בסרט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"פלא" – ביקורת #1

"פלא". ג'וליה רוברטס, ג'ייקוב טרמבלי, אוון ווילסון.

"פלא" הוא עוד הוכחה שאפשר לקחת קונספט שכבר ראינו רבות, ובכל זאת לעשות סרט מרענן, מרגש וכיפי. הבמאי סטיבן צ'בוסקי מצליח לאזן באופן מושלם בין הדמעות לצחוקים ועל הדרך לחבר אותנו לכל אחת מהדמויות בדרמה שאי אפשר לא להתאהב בה. מבוסס על ספרו של אר-ג'יי פלסיו, "פלא" יקח אתכם לרכבת הרים של רגשות ממנה תצאו מרוצים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"רצח באוריינט אקספרס" – ביקורת

"רצח באוריינט אקספרס". קנת' בראנה.

"רצח באוריינט אקספרס" לא מצליח להיות הסרט המתוחכם שהוא רוצה להיות, לא מצליח לעניין מספיק ולא מצליח למתוח מספיק. מה שהוא כן מצליח בו, זו תצוגת המשחק המצוינת של קנת בראנה, שגם ביים את הסרט. כבמאי, בראנה עושה עבודה טובה בלעטוף את הסרט בצילומים אדירים, צבעוניות מעניינת ושימוש באסתטיקה תקופתית מושלמת. ברם מבחינת קצב הסרט הוא פשוט נכשל, ברמה שלמרות שסוף הסרט הוא באמת מפתיע (למי שכמוני, לא קרא את הספר האייקוני של אגתה כריסטי או צפה בעיבודיו הקודמים לקולנוע), הוא כבר מאוד לא מעניין ובטח לא מספיק מרגש. גם על אף שלסרט קאסט מלא בכוכבים, בראנה לא הצליח לגרום לי להתעניין באף אחד מהדמויות שלהם חוץ מבזו שלו. יש כמה דמויות שמתחילות להיות מעניינות אבל שם זה נשאר.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"לנשום" – ביקורת

"לנשום". קלייר פוי, אנדרו גארפילד.

"לנשום" מצליח להיות אופטימי וקליל למרות הסיפור הקשה שהוא מספר, אבל בסופו של דבר הוא סרט דרמה שכושל בדרמה שלו. מדובר בעיבוד קולנועי של סיפור החיים של רובין קאוונדיש (אנדרו גארפילד), בחור רענן ומלא חיים, שבגיל 28 נתקף במחלת הפוליו והופך למשותק בכל חלקי גופו, וסיפור חייה של אישתו, דיאנה (קלייר פוי). הצפיה בסרט מהירה ומהנה בסך הכל, אך כזו שלא תזכרו הרבה זמן.

מדובר בהופעת בכורה של אנדי סרקיס (סיזר בסדרת הסרטים "כוכב הקופים" וגולום בסדרת סרטי "שר הטבעות") בכיסא הבמאי. בחלק הראשון של הסרט, הרגשתי שהוא רץ יותר מדי מהר, קופץ בין אירועים בחייהם של רובין ודיאנה ואפילו משאיר בחוץ חלקים חשובים (כמו החתונה שלהם). ברם לאחר הרבע הראשון של הסרט, סרקיס הצליח למצוא את הקצב הנכון ועל פניו גם את האירועים הנכונים להציג.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אמא!" – ביקורת

"אמא!". ג'ניפר לורנס, חביאר ברדם.

"אמא!" הוא סרט כל כך יומרני וכל כך גרוטסקי בליטראליות ובמטאפוריות שלו, שיש הרגשה שהבמאי דארן ארונופסקי רוצה בכוונה לפצל את קהל הצופים על דעותיהם. מדובר במותחן דרמה פסיכולוגי מטאפורי מאוד מחד, ומאידך יש לסרט משמעות אחת מאוד ברורה ופשטנית. ללא ספק סרט שמספק מרחב רב לדיונים ולמחשבות, הבעיה היא שכל הדיונים והמחשבות הללו מאוד לא נוחים.

דארן ארונופסקי ממשיך את הקו שלו, של סרטי מתח פסיכולוגים ("ברבור שחור" 2010, "רקוויאם לחלום" 2000). אלא שכאן הוא לוקח את הז'אנר לרמה אחרת לגמרי, או לפחות כך הוא רוצה שאנחנו נחשוב. האמת היא, שמאחורי העטיפה היומרנית של "אמא!" יש סרט שנוגע בעיקר (ואני אומר 'בעיקר', כי בסופו של דבר אפשר לתת ל"אמא!" הרבה משמעויות) בנושא מאוד נדוש בצורה מאוד ברורה. כלומר, למרות ההתנשאות של ארונופסקי, בסופו של דבר, מדובר על מטאפורה אחת גדולה של משהו מאוד פשטני, ובצורה מאוד ישירה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"חזק יותר" – ביקורת

"חזק יותר". ג'ייק ג'ילנהול.

למרות שידעתי למה לצפות, "חזק יותר" הצליח לרגש אותי עד דמעות ואחת הסיבות העיקריות היא המשחק המצוין של כל הקאסט בסרט. מדובר בעיבוד קולנועי שמבוסס על סיפורו ההרואי של ג'ף באומן (ג'ייק ג'ילנהול), שאיבד את שתי רגליו בפיגוע במרתון בבוסטון ב-2013. לא מתייפייף ולא קלישאתי, "חזק יותר" הוא אחד הסרטים הטובים שראיתי השנה.

דיוויד גורדון גרין הצליח בגדול בסרט בכמה מובנים. הוא הצליח להעביר את הכוח ואת הייחודיות של בוסטון באופן ברור ונכון למדיום הקולנועי. מעבר לזה, הוא הצליח להראות לנו משפחה מן השורה, בלי קלישאות, בלי גיבורים ובלי לייפות את התנהגותם, דבר שגרם לסרט להרגיש אמיתי יותר ומציאותי יותר. הרבה יותר קל להתחבר לדמויות כאן, כי הן יכולות להיות השכן שלך, החבר שלך או הבחור שעובד בסופרמרקט בו אתה מבקר בדרך כלל.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"להעיר את המלכה" – ביקורת

"להעיר את המלכה". עלי פאזל, ג'ודי דנץ'.

"להעיר את המלכה" הוא לא עוד סרט-המבוסס-על-סיפור-אמיתי דרמתי שגרתי, בכך שברובו הוא קליל וקומי, ועל כן מצליח להוות בילוי נחמד ומעניין. הוא מבוסס על המפגש היוצא דופן בין מלכת אנגליה, ויקטוריה, ועבדול קארים, בחור הודי צעיר שמוצא את עצמו בטירה המלכותית במקרה.

אפשר להגיד שהבמאי סטיבן פרירס אוהב סרטים הקשורים לדמויות נשיות מבוגרות, "המלכה" (2006), "פלורנס פוסטר ג'נקינס" (2016), "פילומנה" (2013) ועכשיו "להעיר את המלכה". הוא עושה עבודה טובה וסרטו הזה קסום, זורם ומצחיק רוב הזמן. הבעיה העיקרית היא בשליש האחרון שלו, בו הסרט מנסה לרגש אותנו די בכוח. החלוקה הזאת של הסרט (שני שלישים מצחיקים וזורם ושליש דרמתי ותקוע) בא לידי ביטוי גם בכתיבה שלו: בשני השלישים הראשונים, הדיאלוגים נהדרים וזורמים, ובשליש האחרון הם יותר מדי קיטשים וכבדים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"קינגסמן: מעגל הזהב" – ביקורת #1

"קינגסמן 2: מעגל הזהב". טארון אגרטון.

למרות האקשן המצוין והקצב המסחרר, "קינגסמן: מעגל הזהב" לא מצליח לעמוד בציפיות. בניגוד לפרק הראשון, "קינגסמן: השירות החשאי" מ-2015, "מעגל הזהב" חסר פיתוח דמויות ויש בו יותר מדי רצון לעשות סרט יותר גדול מהקודם. אלה משאירים אותנו רק עם קפיצות, פיצוצים והמילה 'פאק'.

מתיו ווהן חוזר לכיסא הבמאי ורואים את החותמת שלו בסצנות אקשן היוצאות מגדרן. ברם, הפעם משחק המצלמה התמידי באותן סצינות הוא כל כך קיצוני, שלמרות שהוא מפקס אותנו בדברים החשובים, הוא גם מבליט את השימוש ב-CGI. אני מבין את הרצון לשחזר את הצלחת סצינת 'הכנסיה' מהסרט הקודם, אבל שם לא היה בכלל שימוש ב-CGI, ומדובר ב'וואן-שוט' אדיר שמבוים מושלם ונראה אותנטי. בפרק השני בסדרה, אותנטיות היא אחד המרכיבים החסרים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"תוצרת אמריקה" – ביקורת #2

"תוצרת אמריקה". דונל גליסון, טום קרוז.

"תוצרת אמריקה" מבוסס על סיפור אמיתי שמרוב שהוא מגוחך ואבסורדי, הוא מעניין ומטריד להחריד. בדומה לסרטי פשע / דרמה קומית, כמו "כלבי מלחמה" או אפילו "שר המלחמה", "תוצרת אמריקה" הוא סרט זורם, מהיר ומצחיק שעוסק בפגמים של מערכת הביטחון האמריקאי שמשפיעים על כל העולם. הפעם, טום קרוז מציג לנו את הפגמים האלה בעזרתו של הבמאי דאג לימן ("מר וגברת סמית'", "קצה המחר").

יש ללימן עליות וירידות בקריירה שלו כבמאי, הוא יכול לייצר סרטים ענקיים כמו "קצה המחר" וגם יכול להביא לקולנוע דברים כמו "ג'אמפר" מ-2008. "תוצרת אמריקה" הוא בהחלט אחד העליות שלו, אם לא הפסגה שלו עד עכשיו. הוא מצליח להעביר את האבסורד של הסיפור בלי לקפוץ על שלבים ובו זמנית בלי לעצור לשנייה, כאשר הכל קורה בטון קומי וקליל. מאוד מרשים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"טירת הזכוכית" – ביקורת

"טירת הזכוכית".

"טירת הזכוכית" הוא עיבוד מרגש עם תצוגת משחק מרתקת, של רב המכר מאת ג'נט וולס באותו השם, בו היא מספרת את סיפור החיים המאד מיוחדים שלה בדגש על משפחתה היוצאת דופן. סרט עם רגעים מאוד חשוכים ונקודות אור זוהרות ביותר שלוקחים את הצופה לרכבת הרים של רגשות מבלי להצביע על מה נכון ומה לא נכון, מי הטוב ומי הרע, ועל זה אני מעריך אותו מאוד.

דסטין דניאל קרטון, שביים גם את הסרט "בית זמני" ("טווח קצר 12") מ-2013, עושה עבודה מצוינת בהעברת הצופה מהעבר של ג'נט (ברי לארסון) להווה. הוא מצליח להראות לנו את הקואורלציה בין ההתנהגויות של הדמויות וכך מפתח אותן. כמובן שהוא בעיקר מפתח את ג'נט ואת אביה, רקס (וודי הרלסון), אבל עדיין, המעבר הזה בין הזמנים נותן קצב ועניין לסרט שהיה יכול להיות מאוד משעמם.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"המפסטד שלי" – ביקורת

"המפסטד שלי". ברנדן גליסון, דיאן קיטון.

למרות משחק טוב ומשכנע של שני השחקנים הראשיים, "המפסטד שלי" לא מצליח להיות סוחף מספיק, מעניין מספיק או מצחיק מספיק. מדובר בקומדיה רומנטית שמבוססת על הסיפור האמיתי והמאוד-מעניין של הארי האלווס ב-2007, הומלס אירי, שקיבל שטח בשווי כמה מיליוני פאונד. קשה להבין איך הבמאי ג'ואל הופקינס הצליח עם הקאסט הזה והסיפור הזה להביא לנו סרט כל כך משעמם.

בהשוואה לסרטו "הזדמנות אחרונה לאהבה" מ-2009, ב"המפסטד" מגיש לנו הופקינס סרט מאוד איטי ולא זורם. הגורם העיקרי לכך הוא תסריט בלתי שנון, קיטשי ולא מתוחכם. בסרטים מהסוג הזה, התסריט הוא הכל, מכיוון שהדיאלוגים בין הדמויות הם עיקר הסרט. אין כאן סצנות אקשן או סצנות רגשיות מאוד, הכל עובר בתסריט ובלי תסריט טוב, קומדיות רומנטיות בוגרות כמו "המפסטד" לא זזות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »