ביקורות קולנוע (עמוד 2)

"הילד והאנפה" – ביקורת #2: סצינות מהממות ויזואלית בסרט מפוספס

"הילד והאנפה".

"הילד והאנפה" הוא סרט אנימציה יפני מאת הבמאי המעוטר הייאו מיאזקי, יוצר סרטי פנטזיה מרהיבים, כמו "הנסיכה מונונוקי", "המסע המופלא" (שזכה באוסקר), "הטירה נעה" ועוד רבים ומופלאים. סרט זה מתרכז בנער שאיבד את אמו במלחמה (כן, אפילו הקולנוע הכניס אזהרת טריגר בתחילתו עקב המצב) וגילוי מפתיע בבית החדש אליו הוא ואביו עוברים כדי לחיות עם אשתו החדשה. למרות שבסרט יש לא מעט סצינות מדהימות, גם רעיונית וגם ויזואלית, הוא לא מצליח להתגבש לכדי יצירה מעניינת במיוחד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"סעי בובה" – ביקורת #1: מפתיע שזה האח כהן ולא קולנוען צעיר שמתרגש מעירום

"סעי בובה". ג'רלדין ויסוונת'ן, מרגרט קוויילי.

לאית'ן כהן אין יכולת לעבוד בלי מישהו שהוא מכיר בקרבה גדולה מאוד. "סעי בובה" הוא סרטו הראשון מאז האנתולוגיה הגרועה "הבלדה על באסטר סקראגס" שעשה עם שותפו הקבוע, אחיו ג'ואל. לאורך עשרות שנים עבדו יחד האחים כהן, כתבו, הפיקו, ביימו וערכו סרטים רבים, ביניהם "ברטון פינק", "פארגו" ו"ארץ קשוחה" (על שני האחרונים זכו באוסקר, בין השאר, על תסריט). לפני מספר שנים נודע שהם עובדים על פרויקטים בנפרד. ג'ואל ביים את אשתו פרנסיס מקדורמנד בסרט "הטרגדיה של מקבת" הרציני והכבד, ואית'ן ביים את "סעי בובה", שאת התסריט כתב יחד עם אשתו טרישיה קוק (שגם ערכה). אולי התסריט הזה גרם לג'ואל להיפרד קולנועית מאחיו. בעקבות "סעי בובה" יכול להיות שבאקדמיה שמחלקת את האוסקר יוסיפו את האפשרות להחרים למישהו פסלון שנים אחרי שזכה בו על בסיס ביזוי. מועמדים נוספים להשבת הפרס כוללים את רוברט דה נירו (שפה ושם עדייין משתתף בסרטים שבהם הוא לא מבזה את הקריירה שלו) ואל פצ'ינו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הילד והאנפה" – ביקורת #1: עם הרפתקאות לא חדשות, אבל מלא בהמצאות ויזואליות

"הילד והאנפה".

סרטו ה-12 באורך מלא של מאסטר האנימציה היפאני הייאו מיאזאקי "הילד והאנפה", הוא סרט שמהווה בסגנונו ובתוכנו סוג של סיכום קריירה עבור היוצר בן ה-83 שכבר פרש מעשיה קולנועית בשנת 2013 ואז חזר בו. חבל רק שהיצירה המסכמת לא מצליחה לרתק ולרגש כמו המקורות שאותן היא שואפת לסכם.

לאחר 11 סרטים באורך מלא (ועוד תשעה סרטים קצרים), הודיע בשנת 2013 הייאו מיאזקי על פרישה מעשיית מסרטים, רק כדי לחזור בו ולהתחיל לעבוד על סרטו הנוכחי בשנת 2016, פרוייקט שהתעכב גם בגלל הקורונה וגם בגלל הוצאות כספיות אדירות ולכן הוא מגיע למסכים רק עכשיו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ארגייל" – ביקורת: סם רוקוול לא מספיק כדי להציל את הביזיון הזה

"ארגייל: סוכן חשאי". הנרי קאוויל, ג'ון סנה.

"ארגייל" הוא סרט פעולה "קומי" מגוחך, איום ונורא, אפילו לא בידור שטותי, שנדמה שכתב נער מתלהב בן 13 ומישהו בטעות החליט להפיק אותו ולבזבז עליו 200 מיליון דולר. בראש המגרעות הרבות שממלאות את האסון הזה (שאת חלקן אמנה בהמשך) עומד הליהוק של ברייס דאלאס האוורד (סרט "עולם היורה") בתפקיד הראשי.

האוורד, ה"ג'סיקה צ'סטיין לעניים", חסרה את הקסם השופע של כוכבות כמו אמה סטון, אנה קנדריק, סנדרה בולוק ורייצ'ל מקאדמס, בתפקיד שדורש מישהי מקסימה. אם היא מתעקשת להמשיך לצאת לעבוד אז שתתקמד בבימוי (כמו המעבר שעשה אביה, רון האוורד). היעדר הנוכחות שלה בולט עוד יותר כשמולה יש את סם רוקוול, הגדרת הקוּל, שעם בחירת תסריטים טובה יותר יכול היה להפוך לכוכב גדול.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מסכנים שכאלה" – ביקורת #2: חוויה טוטאלית ונפלאה

"מסכנים שכאלה". אמה סטון.

בשנת 1992 פרסם הסופר הסקוטי אלסדאיר גריי את "Poor Things" שעל פיו מבוסס הסרט "מסכנים שכאלה", והיה רומן ויקטוריאני, ז'אנר שאיפשר לו לדון בנושאים כגון: חוסר שוויון חברתי, זכרון וזהות תוך כדי עיצוב עלילה דומה לפרנקנשטיין, רק שהפעם הפרוטגוניסט היא אישה ולא גבר.

סרטו הרביעי של יורגוס לנתימוס בשפה האנגלית עובד מרומן זה על ידי טוני מקנמרה ("המועדפת"- גם הוא של לנתימוס) ועלילתו עוסקת, כמו המקור הספרותי, בקורותיה של בלה בקסטר (אמה סטון), השוכנת בגוף של אישה בגירה אך בעלת מוח של תינוקת, יצירתו של המדען גודווין בקסטר (ווילם דפו באיפור פרוסטתי כבד). חצר ביתו מלאה ביצירותיו האחרות, בעלי חיים שונים ומשונים שהורכבו מאיברים של בעלי חיים אחרים והולחמו להם יחדיו תחת ידיו של גודווין, שמתקרא על ידי בלה בשם GOD, אלוהים, מאחר והוא בורא חיים חדשים מגופות מתות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מסכנים שכאלה" – ביקורת #1: הרבה דברים יפים וחכמים בסרט שלא לכל אחד

"מסכנים שכאלה". אמה סטון.

"מסכנים שכאלה" הוא סרט אמנותי מסחרי עם הרבה מוזרויות, מין ועירום. הוא אינו סרט לכל אחד, יש בו הרבה דברים יפים וחכמים אך הגיוני לגמרי שיהיו כאלה שישתעממו ממנו, שהוא יגעיל אותם, שירגיש להם מטומטם ומעצבן.

בלה (אמה סטון) מתגוררת בלונדון בבית עם רופא מנתח שהיא מכנה "אלוהים" (גוֹד הוא קיצור של שמו הפרטי). פניו מעוותים והוא יוצא מהבית רק כדי ללמד רפואה. על בלה נאסר לצאת מהבית כי שכלה אינו בראשה והיא לא מדברת או מתנהגת כמו שצריך. חיי הבית משתנים כשנכנסים אליו מקס (רמי יוסוף מהסדרה "רמי"), מתלמד של גוד, ומאוחר יותר גם עורך הדין דאנקן (מארק רופאלו). שניהם נכבשים בקסמה המשונה ובסקרנות של בלה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"איך לעשות סקס" – ביקורת: יש בו אלמנטים טובים אבל היה עדיף כסרט קצר

"איך לעשות סקס". מיה מקנה-ברוס.

"איך לעשות סקס", סרטה הראשון באורך מלא של הבמאית והצלמת הבריטית מולי מאנינג ווקר, זכה בפסטיבל קאן בפרס הראשון של המסגרת המשנית "מבט מסויים" – ואכן מצאתי בו עניין מסויים, כנראה בגלל שהוא מאוד רלבנטי לנו כישראלים, אבל לא הרבה יותר מכך.

בשנת 2019 ושוב בשנת 2023, נחשפנו כישראלים לעיר הנופש איה נאפה שבקפריסין היוונית, וזאת "בזכותם" של אותם נערים שאנסו (או אולי לא אנסו) את אותן תיירות בריטיות. בשני המקרים מדובר ספציפית בתיירות אנגליות ולכן יש רלבנטיות מסויימת לסרטה של מולי מאנינג ווקר דווקא לנו כישראלים שעדיין זוכרים את הדי הפרשות המדוברות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הגול הבא מנצח" – ביקורת: פה לגמרי ברור מה תפקיד הבמאי

"הגול הבא מנצח". מייקל פסבנדר.

כמו כל סרט ספורט, "הגול הבא מנצח" אינו על כדורגל אלא על נבחרת שחקנים ובעיקר המאמן שלה. המזל של הסיפור והסרט שהבמאי-תסריטאי(-שחקן) טאיקה ואטיטי התעניין בסיפור כי בקלות היה יכול לצאת סרט פשוט, צפוי ורגיל, אך בזכות חוש ההומור שלו הסרט יוצא נשכר כשכולו טבול ברוח שלו. לאנשים לא תמיד ברור מה במאי עושה, ויש סרטים שהבמאי לא מורגש בהם, אולם אצל ואטיטי טביעות כל עשר אצבעותיו מעטרות כל רגע וזו ברכה גדולה במקרה הזה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ילד אורז" – ביקורת: הצגה רגישה של תהליך הגירה

"ילד אורז".

"ילד אורז" הוא סרט דרמה המתרחש בשנות ה-90 על אם ובנה הצעיר שהיגרו מדרום קוריאה לקנדה ועל תהליך ההסתגלות שלהם לסביבה החדשה. הסרט מציג ברגישות את הקשיים של הגירה והצורך בטשטוש הזהות המקורית כדי להיטמע טוב יותר בחברה הקולטת. הוא מבוים היטב ברובו, והקצב שלו איטי באופן שהולם מאוד את העלילה. על אף שחלק מהדרמה מרגישה מעט מאולצת, כאילו מבקשת לרגש את הצופה בכוח, היא בכל זאת מצליחה במטרה שלה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"העבריינים" – ביקורת: הרעיון הטוב נקבר תחת התארכות ופירוט מיותרים

"העבריינים".

גם אם יקצצו שעה וחצי מ"העבריינים" בן 189 הדקות, לא יתקבל סרט טוב. בחלקים מסוימים חשבתי שעושים ממני צחוק, שלבמאי שילמו לפי משך הסרט. זה, ללא ספק, אחד הסרטים הגרועים שיוקרנו השנה בארץ; מקווה שאצליח לחמוק מאיומים כמוהו. מקומם שסרט כזה מתקבל לפסטיבלים בעולם, שהוא עלול לקבל תווית של איכותי או אמנותי. הסרט נבחר להיות נציג ארגנטינה לאוסקר הקרוב, והוא כבר נופה ולא יהיה מועמד, למרבה הרווחה.

מוראן עובד בבנק והוגה תחבולה שתאפשר לו לצאת ל"פנסיה מוקדמת". הוא מוכן לשאת בתוצאות כדי להבטיח לעצמו חיים טובים ושקטים בהמשך. הוא רותם חבר לעבודה, שבעל כורחו נאלץ לשקר לאשתו ומכניס מתח לחייו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"פרארי" – ביקורת: עוד סיפור על איש עשיר שלא סופר אף אחד

"פרארי". אדם דרייבר.

מייקל מאן הותיק, שאחראי בין השאר לעיבוד הקולנועי הראשון של עלילות חניבעל לקטר עם "מאנהנטר", סרט הקאלט "היט" והמועמד לאוסקר "המקור", חוזר עכשיו עם הביוגרפיה אודותיו של אנצו פרארי, מייסד חברת המכוניות המפורסמת, ומצליח לא לחדש כלום במשך למעלה משעתיים

בעשור האחרון עלו כבר על מסכי הקולנוע שני סרטים אמריקנים- הוליוודים שעוסקים במירוצי מכוניות, שניהם גם ספציפית עסקו בפרארי, בעקפין או ישירות: "ראש" (Rush) של רון האוורד בוחן את היריבות האגדית בין ג'יימס האנט הבריטי לניקי לאודה האוסטרי שנהג באותה תקופה בפרארי, "פורד נגד פרארי" של ג'יימס מנגולד (שהופק למרבה ההפתעה על ידי מייקל מאן בכבודו ובעצמו), כשמו כן הוא, עוסק בנסיונה של חברת פורד להתמזג עם פרארי בתחילת שנות ה-60, ועכשיו יש לנו את "פרארי" שמגיע אחרי שכנראה למייקל מאן התחשק גם להוסיף איזה גרוש משלו לסיפור הזה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הלילה האחרון" (2023) – ביקורת: יש מתח ומתעוררת סקרנות

"הלילה האחרון". פיירפרנצ'סקו פאבינו.

"הלילה האחרון" הוא מותחן פשע איטלקי עשוי היטב.

פרנקו הוא שוטר במילאנו שיום לפני שהוא יוצא לפנסיה מוקדמת, אחרי 35 שנות שירות בלא שירה פעם אחת במישהו, נקרא לזירת אירוע שבו נהרג שוטר שהוא מכיר. ואז קופצים אחורה למה שהתרחש עשרה ימים קודם לכן…

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »