ביקורת: הסיפור המופלא של בנג'מין באטן / The Curious Case of Benjamin Button
"הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" הוא סרט מצוין, סוחט רגשות, מעביר תחושה אותנטית של בדידות וגורם לך לתהות על זקנה ועל החיים. אבל יחד עם זאת, יש לו פגמים (כמו כל סרט?) שניכרים לכל אורכו (שגם הוא פגם בפני עצמו: 166 דקות!) ולא נותנים לך להרגיש שלם עם עצמך. מוזר? כן, אנחנו יודעים, אבל זו ההרגשה שאיתה יצאנו מהסרט. כמו שאתם מתחילים להבין, הביקורת הזו הולכת להיות מוזרה מעט, ואולי אפילו שנויה במחלוקת. זו לא יוהרה, אנחנו פשוט לא בטוחים מה הרגשתנו כלפי הסרט.
מדובר בסרטו החדש של הבמאי דייויד פינצ'ר שהביא לנו סרטים רבים במהלך הקריירה שלו, חלקם מוצלחים יותר ("שבעה חטעים", "המשחק" ו"מועדון קרב" הגאוניים) וחלקם פחות ("החדר" ו"זודיאק" המשמים וחסר הפואנטה). "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" מבוסס על סיפור קצר של סקוט פ. פיצג'רלד, אשר נכתב בשנות ה-20 של המאה שעברה, לאחר שקיבל את ההשראה מדבריו של מארק טוויין: "החיים היו יכולים להיות שמחים ללא קץ אם היינו נולדים בגיל 80 ובהדרגה מתקדמים לגיל 18" (ואחרי צפיה בסרט, אנחנו מפקפקים באמירתו של טוויין בנוגע לשמחה ללא קץ). במהלך הסרט פינצ'ר מצליח להעביר חיים שלמים, ארוגים מהתחלה לסוף ומהסוף להתחלה, באיטיות נעימה (שלקראת הסוף קצת הפריעה) ואמינות מוחלטת לסיפור די מופרך.
רשת פוקס האמריקאית הודיעה סופית על ירידתה מהמסך הקטן של סדרת הלהיט, "