ביקורת: אצבע אלוהים
ישנם סרטים שמצליחים לרגש ולכבוש את הקהל בשל פשטותם, בעזרת סיפור רגיל ויומיומי, אליו כל ישראלי מתחבר, מעין חומוס-מסחבה קולנועי שכזה. "אצבע אלוהים" כל-כך מנסה לשמור על קו פשוט, עד שהוא מייצר 92 דקות משמימות וחסרות פואנטה. 92 דקות שרחוקות מלהיות התקווה הישראלית של 2009 לאוסקר האמריקאי (מזל ששלחנו את "ואלס עם באשיר"), ומעבר לכך, הוא אפילו די מבייש ולחלוטין טיפשי ומיותר.
את הסרט כתב וביים יגאל בורשטיין, אשר זכה בפרסים שונים במהלך הקריירה הארוכה שלו (נודה שאת סרטיו הקודמים טרם ראינו). לאחר הצפייה בסרט (וגם במהלכה) עולה התחושה כי מדובר בסרט חובבנים סוג ד', כזה שעושה סטודנט לקולנוע בשנה ב'. הן העלילה והן הבימוי אינם עומדים בסטנדרטים אליהם הורגלנו בשנים האחרונות לאור סרטים ישראלים מעולים, כגון "כנפיים שבורות", "ללכת על המים", "האסונות של נינה", ו"הכוכבים של שלומי".
