ביקורת: מילק
שון פן, מילק
את אי הנוחות שיכולה לתפוס צופים בסרט כמו "מילק", שלא חוסך בסצינות הומוסקסואליות (בין גברים בלבד במקרה הזה), תופסת דווקא תחושה הרבה יותר חזקה, משהו שקצת קשה להסביר – אולי יראת כבוד, אולי הערכה על גבול הערצה, אולי סתם הזדהות מאבקית טיפוסית. בכל מקרה, שלא כמו ב"הר ברוקבק", שם האירוטיות הייתה פשוט לשמה, "מילק" מתאר סיפור מופלא של אדם אמיץ, ומספר אותו כמו שהוא, בלי טריקים, בלי הירואיות מיותרת. פשוט כך. ואכן, כביכול ללא מאמץ מצידו (שדווקא כן קיים, ניכר ומשתלם), הסרט נוגע בך יותר ממה שיכולת לדמיין שהוא יצליח, מטלטל אותך לכל אורכו ומוציא אותך סחוט בסוף, כמו אחרי פעולת יבוש יזומה אחרי כביסה קשה במיוחד.
את "מילק" ביים גאס ואן סנט ("סיפורו של וויל האנטינג"). אפשר לכתוב את פיסת המידע הזו ולהמשיך הלאה לבחון את יכולות הבימוי של ואן סנט, את בחירת השחקנים המדויקת וכו'. אבל לא במקרה הזה. לא כאשר גאס ואן סנט הוא, בכוונה ולא בכדי, הבמאי של הסרט המצוין הזה. ואן סנט, הומוסקסואל מוצהר, בחר לכל אורך הקריירה שלו סרטים המתארים התעסקות עם הזהות המינית, בדרך זו או אחרת. נרחיב ונספר שואן סנט גם עובד הרבה עם מוסיקאים גדולים כגון דיוויד בואי והלהקה רד הוט צ'ילי פפרס ומביים להם קליפים והופעות. סרטו האחרון למשל, "הימים האחרונים" נעשה בהשפעת חייו של קורט קוביין ז"ל, סולן להקת נירוונה לשעבר (יש קונספירציות שהוא לא בדיוק ז"ל אבל נדחה את הדיון בזה). על כל פנים, כל ההקדמה הזו באה אך ורק כדי להגיד את הדבר הבא: ואן סנט לא יכל לבחור פרויקט יותר טוב מזה. בעיננו, תסריט הסרט (ותסריט חייו של מילק האמיתי, פרטים בהמשך) כאילו "נתפר" בשבילו והוא ללא ספק היחידי שידע איך לעשות מזה סרט משובח.
שון פן