ביקורת: שליחות קטלנית 4 – ההתעוררות
סאם וורת'ינגטון (מימין) וכריסטיאן בייל, מתוך שליחות קטלנית 4 - ההתעוררות
יש מכה כזאת אצל מפיקים הוליוודים שמזכירה לי את המכה של המפיקים הישראלים. ההוליוודים חושבים שאם הם יעשו סרט שמתאים לצפיה של ילדים, אז יותר אנשים ילכו לראות את הסרט והוא יהפוך למגה-הצלחה. זה מזכיר לי שאלה הישראלים חושבים שאם יעשו סרט שמדבר בשפה עולמית יותר, אז יותר אנשים יתלהבו מהסרט בתפוצות והוא יהפוך למגה-הצלחה. בשני המקרים, מה שבדרך כלל קורה הוא שיוצא סרט – סלחו לי על הצרפתית – מחורבן ואף אחד לא באמת נהנה מהסרט.
אז אל דאגה, הפתיח הזה לא אומר ש"שליחות קטלנית 4 – ההתעוררות", כנראה אחד מהסרטים שיותר חיכינו (חיכיתי?) לבואו בתקופה הנוכחית, הוא סרט – שוב סלחו לי על הצרפתית – מחורבן. מה שכן, הוא בטוח לא טוב. באמצע כזה. סרט ממוצע, עם שחקן שמשחק טוב מחד, ושחקן שמשחק רע מאידך, כשבאמצע חורי עלילה ומוזרויות אחרות שכמות כמו שלהן לא ראיתם זמן רב.
