ביקורת: חיבוקים שבורים
פנלופה קרוז ולואיס הומאר. מתוך חיבוקים שבורים.
"חיבוקים שבורים" רחוק מלהיות מאכזב, אבל גם אינו סרטו המוצלח ביותר של פדרו אלמודובר. מדובר בסרט מורכב מאד, עם אלמנטים אפלים, קצת ארוך מידי, עם תסריט מעורפל שבסופו של דבר קצת צפוי, ובעיקר עם מסר אחד ועיקרי והוא: "סרטים חייבים לסיים". יש ניסיון לשחזר מן ההצלחה של "דבר אליה", או להתקרב מינימלית להרגשה של "הכל אודות אמא", "חינוך רע", או אפילו "לחזור" המשמים-יחסית (רק יחסית!); ומה שבטוח הוא שרף הציפיות האסטרונומי שהקהל יביא איתו לצפיה בסרט יהיה עקב האכילס הגדול של הסרט.
פדרו אלמודובר, במאי נערץ שמתקרב לגיל 60, מרגיש שכוחו עודנו בשיאו וכך בעשור אחד בלבד הוא מוציא את הסרט החמישי ברציפות, וממשיך לקטוף מועמדויות (ולעיתים גם זוכה, אלא שהפעם לא) לפרסים עטורי יוקרה בעולם כולו. הפעם אלמודובר משתמש באלמנטים חוזרים של מגדר ונשים חזקות (מעין פאם-פטאל), מוות, חושניות ושימוש חכם בצבעים חזקים כגון האדום. עם אותם אלמנטים שכה מאפיינים אותו, ועם עלילה שקשה להאמין שאין לו קשר אישי אליה, הוא מרתק בעוד סרט משגע שמאדיר את גוף האישה, והפעם גם את עבודת הבימוי.
