אני והטרנטינו שלי
קווינטין טרנטינו (מימין) וכריסטוף וולץ, במסיבת העיתונאים בישראל. צילום: אלי שגב.
שקט. הצלמים דרוכים, המצלמות נבדקות, הכל מביטים לאחור, ממתינים לו שיגיע. ואז פתאום כל החדר רועש: האנשים רוחשים והמצלמות מצקצקות: קווינטין טרנטינו נכנס לאולם האירועים במלון דן בתל אביב, בלווייתם של המפיק, לורנס בנדר, והשחקן, כריסטוף וולץ. "שלום לכולם," הוא חוזר ואומר. "שנה טובה". הצלמים לא מפסיקים לרגע, מצלמים מיליוני תמונות של הבמאי וחבריו, ואני רק אומר לאלון לידי, "אוף, הם מסתירים לי ואני לא מצליח לצלם גם." גדוד הצלמים נצמד לאורחים המכובדים, בעוד שאר הקהל ישב לו במושבים, נרגש כולו, ממתין לתקוף בשאלות שהכין מראש. אני עוד מתקשה לצלם.
לבסוף הצלמים מתאיידים ממרכז העניינים, ומסיבת העיתונאים יכולה להתחיל. כטבע הדברים, מיד מתרעמים היהודים בציון על העובדה שמנהיג הממזרים של טרנטינו, אלדו ריין (בראד פיט), הוא בכלל לא יהודי. המשך השאלה הוא דווקא מעולה: הכצעקתה כי כל היהודים בסרט הם עושי העוולות הנוראות בו, [ספוילר]כולם מתים בסוף, והיהודי היחיד שנשאר חי, עם המנהיג ריין, מכונה "הקטן". "אני חושב שזה יותר הירואי שהלוחמים היהודים מתים בסוף." טרנטינו עונה, והופך משולהב יותר ויותר ככל שהוא מדבר. "אם היתה לי בחירה הייתי עושה את אלדו יהודי. אבל לא היתה לי בחירה. אלדו יצא מה שאלדו יצא."[/ספוילר]