ביקורת #2: לבנון
זהר שטראוס (מימין) ויואב דונט. מתוך לבנון. צילום: אליתיאל ציון
החלטתם האמיצה והבלתי שגרתית של הבמאי שמוליק מעוז והצלם גיורא ביח להושיב את הצופים בתוך הדוחק והצמצום של פנים הטנק ב"לבנון" היא סוד המצוינות של הסרט. שמוליק מעוז לא מספר לצופים על מלחמת לבנון, אלא מנסה למשוך אותם לתוך מערבולת התהפוכות הקשה שפקדה אותו ואת צוות הטנק שלו במהלך המלחמה, ביום אחד (כך נראה) בתחילת המלחמה. החויה שמעביר מעוז היא כל כך אישית, שחלל המצלמה מצטמצם לרוב אף יותר, ופשוט מציג את ההתרחשויות כפי שראה אותן הבמאי בימיו הצבאיים – דרך עדשת כיוון הנשק של הטנק. הצופה אט אט מרגיש לכוד בטנק כמו צוותו – דולה את המידע על המתרחש אך ורק דרך מכשירי התצפית בתוך הטנק ודרך הקולות הנשמעים ברקע ובקשר.
כמעט 22 שנים עברו מאז סיים שמוליק מעוז את מגמת הקולנוע בבית צבי, וחרף כך, "לבנון" הוא סרטו הראשון באורך מלא של הבמאי. לדברים טובים לוקח זמן להבשיל, כך מסתבר. מעוז הצליח ללקט לעצמו אסופת שחקנים מעולה לסרט הביכורים שלו, אך לאיש מהם לא היה את הניסיון הדרוש כדי להבין ממש את ההרגשה בתוך טנק במהלך מלחמה. יתרה מכך, לאושרי כהן ולאיתי טיראן יש רק את "בופור" להתגאות בו כמעין ניסיון צבאי, ומאד לא מוצלח במקרה של כהן. כדי להכניס את השחקנים לפרופורציות ולמשמעות הממשית של שהות בתוך טנק, נעל אותם הבמאי בתוך קונטיינר חשוך ולוהט, במשך שעות, ובו בזמן הלם עם מוטות ברזל בקירות הקונטיינר וזעזע אותו כדי ליצור את אפקט הירי. המסקנה הבולטת היא כי האקט השיג את מבוקשו, והופעתם של השחקנים משכנעת ומצוינת.
