סיכום העשור הראשון של המאה ה-21 (2009-2000): חלק י', סרטים זרים (עודכן)
ז'אן מורו ומלוויל פופו. מתוך הזמן שנשאר.
סיכום העשור באידיבי ממשיך עם המאמר העשירי בסדרה מאת יונתן דורון. אם פספסתם חלק כלשהו בסדרה, לחצו כאן!
—–
סרטים זרים
סרטים הם דרך לברוח מהחיים ולראות סיפורים על אנשים שונים במקומות אחרים, שאינם בעצם שונים כל כך משלנו. האמריקאים לא הולכים לסרטים שבהם "צריך לקרוא את כתוביות התרגום", אולם בארץ בכל הסרטים יש תרגום, ופתיחות רבה יותר "לראות עולם".
מעל שבעים אחוז מהסרטים המוקרנים בארץ הם בשפה אנגלית ורוב הסרטים הזרים, כלומר כאלו בשפה שאינה אנגלית, הם צרפתיים. הוקרנו הרבה יותר סרטים צרפתיים ממה שחשבתי, ועדיין – לא מספיק.
כמו כל סרט שמוקרן בארץ, מופצים בארץ בעיקר סרטים זרים של יוצרים מפורסמים (פדרו אלמודובר הספרדי, ז'נג יימו הסיני), סרטים שזכו בפסטיבלים, ואם אפשר – בהשתתפות שחקן מוכר אחד לפחות.
בארץ הוקרנו רוב סרטיהם של הבמאים הצרפתים פרנסוואה אוזון: "מתחת לחול" (2000), "8 נשים" (2002), "בריכת שחייה" (2003), "2X5" (2004), "הזמן שנשאר" (2005) ו"אנג'ל" (2007); של פטריס לקונט: "האלמנה מסן פייר" (2000), "האיש מהרכבת" (2002), "זרים אינטימיים" (2004), "החבר הכי טוב שלי" (2006); ושני הסרטים של כריסטוף באראטייה, "כשהנערים שרים" (2004) שהיה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר ו"פריז 36" (2008).
