ביקורת: דמדומים 2 – ירח חדש
רוברט פטינסון וקריסטן סטוארט. מתוך דמדומים 2: ירח חדש.
בכמה מובנים חשובים, "דמדומים 2: ירח חדש" הוא הרבה יותר טוב מ"דמדומים" המקורי: הוא הרבה פחות דביק, יש לא מעט זמן מסך גם לשחקנים שיודעים לשחק (בראשם טיילור לוטנר המוביל את המצעד הזה), ובעיקר יש הרבה מתח ופעולה שיחזיקו גם את החבר הנגרר להישאר ער לצידה של נערתו. אלא שכנראה מה שטוב לצופה הממוצע, אינו טוב למעריצ/ה האדוק/ה של הסדרה. הרומנטיקה הדביקה בין בת האנוש לערפד היא בעיני, ללא ספק, מה שהביא את סרט ההמשך לפתוח חזק כל כך בקופות בארה"ב (142.8 מיליון דולרים בסופ"ש הבכורה). משראונה בנות מרכז אמריקה-הצפונית כי מבוקשן לא נענה בצורה מלאה, צנחו הכנסות הסרט ב-70 אחוזים, בעוד הממוצע לשוברי קופות הוא בערך 50 אחוזים מהשבוע הראשון לשני.
מבלי להעליב את בנות המין היפה ולהיחשד בשוביניזם, ניכר כי את "דמדומים 2" ביים גבר. המתח והפעולה שכבר הזכרתי, לא רק תופסים נפח ניכר מאד מהסרט, אלא גם עושים זאת בעיקר על חשבון הדביקות והרומנטיות בין צמד החמד הבין-גזעי משהו. היופי ב"דמדומים" הראשון היה יכולתה של הבמאית קת'רין הארדוויק להתגבר על המשחק הירוד של הכוכבים עלומי-השם שלה באמצעות דיאלוגים מתקתקים במיוחד שכתובים ומבוצעים באדיקות לפי חוקי היסוד של הרומנטיקה ההוליוודית, כעיסוק בקודש.