ביקורת: 7 דקות בגן עדן
ריימונד אמסאלם, אלדד פריבס, מתוך 7 דקות בגן עדן. צילום: עמית ברלוביץ.
סרט הביכורים של עמרי גבעון, "7 דקות בגן עדן", הוא פשוט יצירת מופת מבריקה ומהפנטת. כיאה למותחן פסיכולוגי מצוין, יש לסרט כמה רגעים מותחים עד מבעיתים שנתמכים בידי ליווי מוסיקלי נכון ומדויק. גם אם עלילת הסרט – הקושרת אישה שנפצעה בפיגוע טרור באוטובוס בו נסעה – איבדה קצת מהאקטואליות שלה (תודה לאל ולצה"ל), קשה לחשוב על אדם בוגר במדינת ישראל שלא ימצא את קו העלילה הבסיסי רלבנטי לחלוטין, ויאשר שסוף סוף הגיע האדם הראוי שיקח את נושא ניצולי הפיגועים, ויטפל בהם מזוית עלילתית ופסיכולוגית, ולא מזוית תיעודית או תחקירנית ומתחשבנת.
2002 היתה השנה עם מספר הפיגועים הרב ביותר, ומאות רבות מדי של ישראלים נרצחו בה. במארס השחור בלבד של אותה השנה, נרצחו מעל 130 אזרחים וחיילים ישראלים בפיגועי טרור, מה שהוביל למבצע חומת מגן. המבצע אמנם הוכרז כמוצלח, אך לא הצליח לפגוע אנושות בתשתיות הטרור, וגם אחרי שנסתיים ב-10 במאי של אותה השנה, הצליחו ארגוני הטרור להוציא לפועל עוד עשרות פיגועים ולהביא למותם של עוד מאות ישראלים. עשור לא קל עבר על הישראלים בציון, אך בעיני לפחות, זה נראה כאילו עידנים עברו.
היו כאן סרטים שעסקו בטרור, זה נכון, אך רובם היו תיעודיים או פשוט חשבונות נפש ותחקירים שכאלה, כמו "קו 300" של אורי ברבש. עמרי גבעון הוא הראשון שמשתמש בטראומה הלאומית ובונה עליה סיפור עלילתי בדוי ומותח, שספק אם ידיר שינה מעיניהם של הצופים, אך בהחלט יניע את גלגלי המחשבה במרץ גם במהלך וגם בסופו של הסרט. לחצו לקריאת הכתבה המלאה »