ביקורת: שרלוק הולמס
מימין: רייצ'ל מק'אדמס, רוברט דאוני ג'וניור וג'וד לאו. מתוך שרלוק הולמס.
ישנן דמויות ספרותיות שהקולנוע אימץ מיד ושרלוק הולמס, הבלש האנגלי המהולל בן המאה ה-19, הוא אחד מהם. עשרות סרטים אילמים נעשו על פי ספריו של סר ארתור קונן דויל אודות שרלוק הולמס, ומאז הפך השם "שרלוק" כמעט למילה נרדפת לבלש. גם מי שמעולם לא קרא ספר או סיפור על הולמס מכיר את הבלש המתגורר ברחוב בייקר בלונדון, עם או בלי כובע הצייד, המקטרת והכינור, וחברו ושותפו לחקירות ד"ר ווטסון. אין זה מפתיע, עם כך, שהחליטו להביא את שרלוק הולמס לקולנוע של המאה ה-21.
ההחלטה להפקיד בידיו של גאי ריצ'י את מלאכת הבימוי מבהירה כי רצונם של המפיקים בסרט מהיר ואלים. לשמחתי, ריצ'י איננו מפריז יותר מדי בשטיקים שהתאימו לסרטי הפשע הקודמים שלו ("רוקנרולה", "סאנץ'"), ובכל זאת יש עומס יתר – למשל קרב אגרוף מיותר (שבו יש חזרה למה שראינו קודם לכן כשהולמס תקף שומר לילה אחרי שניתח את יריבו בקריינות ורואים את מהלך התקיפה המתוכנן שלו) ותחפושת אחת יותר מדי של הולמס. בסרטו הראשון מאז הגירושים, אי אפשר שלא לחשוב שריצ'י רומז משהו לאשתו לשעבר חובבת הקבלה מדונה כשבין חפציהם של חברי האגודה הרעה בסרט, שעוסקת בקסמים ובעולם הבא, יש ספרים בעברית ועל הכס של יושב הראש שלהם מופיעה המילה העברית "שלמות".
