ביקורת #2: אינוויקטוס – בלתי מנוצח
מורגן פרימן. מתוך אינוויקטוס - בלתי מנוצח.
"אינוויקטוס – בלתי מנוצח", תופס מקום טבעי מבחינתי בפנתיאון יצירות המופת הקולנועיות. סרטו החדש של השחקן והבמאי שלא מפסיק להפתיע, קלינט איסטווד, מצליח לעורר את כל החושים במלוא מובן המושג. הסרט מוכיח שהדברים הגדולים באמת שניתן להציג על המסך הגדול, הם האירועים האמיתיים ששינו את פני ההיסטוריה. לראות סרט שכזה בבית ולא באולם הקולנוע, הוא בבחינת חילול הקודש המחמיץ את המהות שלו כחיזיון מרהיב ויחודי למדיום.
לא נראה שאיסטווד המתקדם בצעדי ענק לגיל ה-80 הולך לפרוש בקרוב. בדומה ליין טוב האיש והאגדה רק משתבח עם השנים. כבר מזמן הוא חלק מהקונצנזוס הפילמאי כבמאי מן השורה הראשונה ועדיין זה לא גורם לו לנוח על זרי הדפנה. איסטווד הצהיר שסרטו האחרון, "גראן טורינו", יהיה הסרט האחרון בו ישחק. היו כאלו שמיהרו והספידו, שכעת הוא יעלם מהמפה ההוליוודית, אך האיסטווד לא אמר את דברו והנה הוא מפציע כעת בסרט כל כך שונה מהרפרטואר הקודם שלו. בסרטיו הקודמים איסטווד התמקד בסיפור האדיפלי והקשר בין דמות אב – או תחליפה – לבין בן פיגורטיבי או ממשי כבסיס לערכיות האמריקאית. הבחירה שלו לביים את "אינוויקטוס" בהחלט מוציאה אותו מהפרדיגמה הקבועה שלו ומציגה סיפור שאיסטווד לא סיפר עד כה- סיפור היסטורי.
