ביקורת #2: שאטר איילנד
ליאונרדו די'קפריו. מתוך שאטר איילנד.
"שאטר איילנד" מוגדר כסרט מתח פסיכולוגי. במהלך הצפיה לא חשתי בשום מתח מכל סוג שהוא, והפסיכולוגיה – היא היתה שם רק בגלל המוסד לחולי נפש בו התרחשה העלילה. כמו המשוגעים בסרט גם אני חשתי לכודה באולם ולא במובן החיובי, בעיקר בשל שעמום גדול שאפף אותי במהלך ההקרנה. מה שתסכל אותי כל כך היה שמרטין סקורסזה, הבמאי ששמו הולך לפניו, חתום על מלאכת העשייה המפוקפקת הזו.
בהשוואה ליצירות המופת הקודמות של סקורסזה כגון "נהג מונית", "השור הזועם", "החבר'ה הטובים", "פסגת הפחד" ועוד אין-ספור אחרות, קשה לי בכלל למצוא הקשר לסרטו הנוכחי והתפל. אז כמובן, שהליהוק החוזר והדי עקבי של ליאונרדו די'קפריו בסרטו של סקורסזה מציג לנו שוב את הדמות השלווה למראה עין, שנועדה להסתיר את החרדה והפרנויה שלה, בדומה לבן דמותו בסרטו הקודם, "הטייס". ניתן לראות גם ב"שאטר איילנד", גם כן באופן די עקבי את זויות הצילום הנמוכות והאסתטיקה המוכרת בעיקר מ"נהג מונית". ובכל זאת לא הצלחתי להגיע לכדי התלהבות והתרגשות מבמאי שבדרך כלל לא מאפשר לי להיות אדישה לאף פריים שלו.
