קלאסיקה מהעבר: שדרות סאנסט
וויליאם הולדן עם גלוריה סוונסון. מתוך שדרות סאנסט.
כדי לפתוח את סדרת מאמרי הקלאסיקות מהעבר שלי, בחרתי להתרפק על אחת מפנינות הקולנוע הקלאסיות והטובות ביותר של אחד הבמאים האמריקאים הטובים בעיני, בילי ווילדר, בסרטו מ-1950: "שדרות סאנסט". מדובר באחד הסרטים האהובים עלי ביותר ואני בטוחה שגם ב-2010, הוא ירתק כל צופה בין אם הוא חובב קולנוע, ובין אם מעריץ מושבע של קלאסיקות קולנועיות. אני מאמינה בכל ליבי שגם אחרי "אווטאר" וכל המינוף הטכנולוגי של המדיום הקולנועי ב-60 שנה מאז יציאת סרט זה לאקרנים לא יתנו לאף יצור כחול וחתולי להגדיר את הקולנוע שלנו. אני באופן אישי לא הולכת להחליף לעולם את גלוריה סוונסון, שמוכנה לקלוז אפ שלה (צריך לראות כדי להבין את המשפט הזה) בעד שום הון שבעולם. גם אם הסרט נראה איטי מדי, משוחק בהגזמה תאטרלית ועוד בשחור לבן – השם ישמור – הוא מציג את אחד הדיונים המרתקים בנושאים כמו: זיקנה, כוכבות, התאווה לפרסום וחשוב מכל: ההבנה שלעולם לא תשוב תהילת העבר שחלפה או הנעורים שאף דמעה לא תשיב בחזרה.
