ביקורת #2: נביא
טאהר רחים. מתוך נביא.
הסרט "נביא" הוא בדיוק מסוג הסרטים שמתאים לנוסחת האוסקר ההוליוודי. יש בו סיפור על בן מיעוטים שמתחבט בין שני עולמות, יש בו שפה קולנועית מרהיבה והוא גם היה לאחד הפייבורטים בקטגורית הסרט הזר באוסקר 2010. כמו כן, הסרט זכה בתהודה עולמית אוהדת וביקורות משבחות ואף גרף 9 פרסי סזאר (גירסת האוסקר הצרפתית). הבעיה המרכזית של הסרט היא בין היתר האורך שלו והעובדה שלמרות האסתטיקה המרהיבה שלו קשה מאוד ליצור הזדהות עם גיבור הסרט האנמי מליק. הסרט לא מחדש שום דבר בדיון על הקושי של מי שבא ממוצא אתני אחר והשתלבותו במדינה בה הוא נחשב למיעוט. במקרה של הסרט הזה פשוט שמו את קונפליקט הזהות של הגיבור מאחורי סורג ובריח. למרות שהסרט לא חף ממגרעות הוא עדיין שווה צפייה בעיקר בשל הנועזות והבוטות שלו.
סרטים שמתמקדים בחיים בבתי כלא מבטיחים במהות הז'אנריסטית שלהם יצוג של מחנות אתניים, אלימות וכאוס. האסירים הצעירים חייבים לקבל הגנה מהותיקים על מנת לשרוד את הקשיים והבדידות הראשונית. במאי הסרט, ז'אק אודיאר, השכיל לדעת בדיוק איך מרגיש כל טירון ביומו הראשון ומציג בצורה כרונלוגית את פריחתו בין כתלי הכלא עד לשיא בו הוא הופך ליחיד שקובע את הכללים. אודיאר יוצר תחושה של ג'ונגל עם סורגים, בו האסירים צריכים להרוג או להיהרג ואין שום אופציית ביניים אחרת הוא יוצר מתחם קלסטרופובי ועמום כיאה למקום ההתרחשות. אודיאר מרשים מאוד עם עבודת המצלמה הנוקבת בסרט. אנחנו נעים ברחבי הכלא כאחד האסירים באמצעות דמותו המתווכת של מליק. אם בתחילת הסרט מליק שפוף וחבוט (וכך גם המצלמה) בהמשך הוא זוקף את קומתו וגם היא יחד עימו משירה מבט למציאות העכורה שכולאת אותך גם ברגעי החופש היחידים שנותרו לך.
