ביקורת #2: סופר הצללים
יואן מק'גרגור (מימין) עם פירס ברוסנן. מתוך סופר הצללים.
"סופר הצללים" של רומן פולנסקי מייצר הנאה צרופה מכל רגע ורגע. הוא משלב בצורה נפלאה יסודות של קולנוע היצ'קוקני עם הרבה מאד הומור, מודעות עצמית ואף מייצר מתח מלאכותי בדיוק כמו הפוליטקאים של ימינו, שדואגים אך ורק לאינטרס האישי שלהם. בניגוד לסרטיו הקודמים, יש תחושה שהפעם פולנסקי הרגיש הרבה יותר נינוח במהלך העשיה, הרשה לעצמו להשתולל עם הקלישאות ואף מצא לנכון להתייחס בצורה משעשעת פה ושם גם לסרטים שלו עצמו.
רומן פולנסקי הוא אחד הבמאים המעניינים ביותר ולא בגלל הסתבכותו עם החוק האמריקאי (לא אין לי שום כוונה לדון בפרשת המין שהיתה או לא היתה בביקורת הקולנועית שלי). את מועמדותו הראשונה לאוסקר הרוויח פולנסקי על סרטו "סכין במים" מ-1962. הפרסום העולמי הביא בעקבות אותו סרט את פולנסקי לעזוב את פולין מאחור והוא הגיע לצרפת. בהמשך, סרטים כגון "תינוקה של רוזמרי" מ-1968, סרט הפולחן "צ'יינה טאון" מ-1974 ו"הדייר" מ-1976 סימנו אותו כאחד הבמאים החשובים בהיסטוריה. סרטיו מלאים במאפיינים קודרים, דחוסים וסיומם הרע ומר מאפיין את הטרגדיות שעוברים גיבוריו אשר אינם מסוגלים להיחלץ מגורלם. בסרטו החדש, "סופר הצללים", פולנסקי יוצר הומאז' מובהק לאחד מאבות הקולנוע הבלתי מעורערים, אלפרד היצ'קוק. נקודת מבטו של פולנסקי כאן היא של אדם, שידע תהפוכות בחייו והשכיל להפוך אותן ליתרון למרות הכל ועל אף כל המכשולים בדרך. הסרט יצא שונה מאד מסרטיו האחרים ועם זאת מעניין בדיוק כמו כל אחד מהם.
במאי הסרט הצרפתי "