ביקורת: אליס בארץ הפלאות
מיה ווסיקובסקה. מתוך אליס בארץ הפלאות.
"אליס בארץ הפלאות" של טים ברטון הוא פשוט סרט מדהים ואין שום דרך אחרת להגדיר אותו. ברטון סוחף אותנו לחוויה הכי מהנה וכייפית שתוכלו למצוא בבתי הקולנוע והוא ניחן בכל הנתונים שיעזרו לו לגבור על "אווטאר" של ג'יימס קמרון, בעיקר משום שהוא מציג את אחד הסיפורים האהובים בהיסטוריה. העולם של לואיס קרול מעולם לא נראה כה מהפנט, מרשים, אפל וקסום. היכולות של ברטון לעורר בסיפור הילדות האלמותי הזה את היופי שימשוך את הצופה אל המסך כך שיחוש במלוא מובן המילה את חוויותיה של אליס עצמה. היופי המופלא של הסרט מתבטא במחוות הומוריסטיות וגרוטסקית ממיטב המסורת הברטונית ואליס הופכת כאן לדמות האאוטסיידרית, שכל כך מאפיינת את אופיו ויחודו של אחד הבמאים החשובים של השנים האחרונות.
טים ברטון הוא בהחלט תופעה קולנועית. בשנים האחרונות התעוררה מגמה שביקרה את הבמאי על כך שסרטיו איבדו את היכולת לרגש והפכו למיצג וויזואלי יפה בלי יותר מדי תוכן. למען הסר כל ספק, אני בהחלט רואה את עצמי כחלק מהמחנה שרואה בברטון את אחד הבמאים החשובים ביותר כיום ועדיין כל סרט שלו הוא בגדר אירוע מרגש לא פחות מהשקה של כל חנות H&M בעזריאלי. ברטון התחיל את הקריירה שלו כאנימטור בחברת "דיסני". תוכלו לראות את הקרדיט הראשון שלו בסרט המצויר "השועל והכלבלב" שגורם לי לבכות גם היום. במובן מסוים המזל שיחק לברטון ואנשי דיסני איפשרו לו גם לעבוד גם על פרויקטים עצמאיים משלו וכך נוצר בין היתר סרט האנימציה הקצר שהפך לסרט קאלט "וינסנט" (יוטיוב).
