ביקורת: פובידיליה
ברוכים הבאים למאה ה-21, שבה אין צורך לצאת מהבית. בזכות (או בגלל) המחשב אפשר להישאר בבית ולעבוד, להזמין מצרכים, להזמין משלוחים ממסעדות, לשלוח דוא"ל, לדבר עם אנשים בטלפון, מה-לא. מעודד לראות שבמאה הזאת עושים בישראל גם סרטים שלא עוסקים ב"מצב", שלא מתמקדים במלחמה, בחיילים, בדתיים או בערבים. את "פובידיליה" (בפ"א רפה), שם לא מוצלח שמקורו מוסבר בסרט, ביימו האחים יואב ודורון פז שכתבו את התסריט עם יזהר הר לב, על פי ספרו הראשון בן למעלה מחמש-מאות העמודים שיצא ב-2002.
הגיבור חסר השם שלנו (עפר שכטר), או "רגב" בתקצירים באינטרנט, גר בדירה מרווחת עם חצר. הוא לא יוצא משטח הבניין אלא רק לגינה המטופחת והוא ממש לא מרוצה כשמתווך דירות שהוא מכיר (שלמה בר שביט) מודיע לו שעליו לפנות את הנכס תוך חודשיים-או-שלושה חודשים כי בעל הבית, שנמצא בוונצואלה, החליט למכור אותו, ומיד הוא מתחיל להביא קונים פוטנציאלים לראות את הדירה.



