"גירושים": גרסה עצובה לסקס והעיר הגדולה
שרה ג'סיקה פרקר חוזרת בסדרה שנדמית כמו המשך ל"סקס והעיר הגדולה" שבה כיכבה, אבל "גירושים" מטיילת במחוזות מייאשים יותר, והפעם המתקתקות של קארי בראדשו לא משתלבת. עדיף לזפזפ לימים יפים יותר
הרי פרנסס היא קארי בראדשו עשור אחד מאוחר יותר. אחרי שהחלום הרומנטי ההוא התפכח אל זוגיות בורגנית בפרברים, שני ילדים, בעל אחד שאין לה על מה לדבר איתו, מאהב אנוכי וקיום נטול פואנטה. עכשיו היא מנסה לחשב מסלול מחדש – בכל זאת, היא רק בת 50, שמורה היטב – באמצעות גירושים. ולמרות העובדה שיותר ויותר אנשים מתוודעים לגירושים יותר מדי מקרוב - הסטטיסטיקה מלאה בהם - זה לא הולך ונעשה יפה יותר.
"גירושים" היא לא המשך של "סקס והעיר", להיפך, היא לפחות מתיימרת לבקר במחוזות מקאבריים ומייאשים בהם ג'סיקה-פרקר מתקשה להשתלב – לא כל שכן להוביל – עם הצליל החמוד הבודד שהיא מסוגלת להנפיק. גם כשהיא מנסה להיות מתוסכלת או כואבת, היא נראית כאילו היא כלואה במכתבייה של הולי הובי ולא בחיים האמיתיים. את בעלה של פרנסס, רוברט, מגלם תומס היידן צ'רץ' בקומיות העגמומית שמזוהה איתו (הסצנה שבה הוא מתעקש "לתת לאשתו אורגזמה" נהדרת), אבל הוא וג'סיקה פרקר מגיעים ממקומות כל כך שונים, שלפעמים נדמה שהם לא משחקים באותה סדרה.
אנחנו טובעים ב"דרמות קומיות" שגורמות לי לרצות לחתוך את הוורידים בסוף כל פרק, אבל מצליחות לייצר רגש, ומצד שני בקומדיות מוטרפות ונטולות חוקים. ביקום הזה "גירושים" כלואה בריק שבין קומדיה לדרמה, לא מרגשת ומצחיקה לפרקים. היא לא מזיקה, מדובר בחצי שעה שתעבור בנעימים אבל לא תשאיר אחריה הרבה אלא אם כן אתם בעיצומו של תהליך גירושים מכאיב, ובמידה שכן, אני ממליצה על קפיצה בזמן לימים יפים יותר, בלונדיניים יותר, אסקיפיסטים יותר, פסימים פחות, או כמו שקראו לזה לפני עשור, "סקס והעיר הגדולה".
