סיפורים על ילדים אבודים שרוצים הביתה הם מנוע דרמטי חזק, ולעיתים גם שחוק מדי. מ"הקוסם מארץ עוץ", דרך הסדרה האהובה "הלב" (והסיפור הקצר עליו היא מבוססת) ועד "אי־טי" – קשה לנו להישאר אדישים מול גורלו של ילד נטוש בארץ זרה שרוצה לאמא.
מהסיבה הזו ממש, אנשים ששונאים קיטש עלולים להירתע בהתחלה מ"סארו", עיבוד לסיפור לא־ייאמן כזה שהתרחש במציאות: הילד ההודי סארו ברירלי, אבד בגיל חמש בתחנת רכבת בהודו, הפך לילד רחוב בכלכותה ואומץ על ידי זוג טוב לב מאוסטרליה (דיוויד וונהאם וניקול קידמן). לפני מספר שנים פתח סארו הבוגר (בגילום דב פאטל, שהתבגר יפה מאז "נער החידות ממומבאי") במסע כדי למצוא את אחיו ואימו שהשאיר מאחור בתת־היבשת.
ההפתעה הגדולה ב"סארו" היא שלמרות שמדובר בחומר שניתן היה להפוך לפצצת קיטש כמעט בכל סצנה, הצוות האוסטרלי המיומן שאחראי לסרט הזה - הבמאי המתחיל גארת' דיוויס והתסריטאי לוק דיוויס — עושים הכל כדי להימנע מטריקים זולים, ונותנים לסיפור הפשוט לדבר. את ההדר לסרט מוסיפה המוזיקה הנפלאה ובעיקר הצילום של גרג פרייזר, שנותן מידה של גדולה.
הסרט נחצה לשניים בין חלק ראשון קורע לב שמתאר את נטישתו של הילד בהודו, לבין חלק שני שעוסק במשבר של הילד שגדל להיות הודי־אוסטרלי שנקרע בין זהויות ורדוף רגשות אשמה. החלק הראשון מאופיין בקשיחות מפתיעה — וזו גם הסיבה ש"סארו" עדיף משמעותית על "נער החידות" שהפך את העוני בהודו למשהו חמוד ומבדר. החלק השני והעדין יותר, שאותו פאטל נושא על כתפיו באופן מרשים, כבר הביא אותי לדמעות — ולא כאלה שגורמות למבוכה. לפעמים סרטים עדיין מסוגלים לעשות זאת, וזה דבר נפלא.
