"שתיקה" הוא סרט שכולו קפריזה מרתקת - גחמה של הבמאי מרטין סקורסזה: דרמה היסטורית תובענית ומרשימה על אמונה ודת, בקצב איטי ובתקציב של מיליונים שלעולם לא יחזרו למי שמימן את ההרפתקה המוזרה הזו. זה מה שנקרא בהוליווד "פאשן פרוג'קט", פרויקט של תשוקה, סרט שסקורסזה עשה בעיקר בשביל עצמו, ובשביל עדת המעריצים והמאמינים האדוקים שלו. ואמונה עיוורת היא במידה רבה אחד האלמנטים המרכזיים ב"שתיקה".

צפו בטריילר

הסרט מבוסס על ספר קאנוני של הסופר היפני־קתולי שוסקו אנדו, ומספר על רדיפתם של הנוצרים ביפן של המאה ה־17. במרכזו שני כמרים ישועיים צעירים (אנדרו גארפילד ואדם דרייבר) שהגיעו מפורטוגל ליפן בחיפוש אחר כומר נערץ (ליאם ניסן באחד מתפקידיו הטובים), שהשמועות לגביו אומרות שהמיר את דתו לאחר עינויים קשים.

מה שמגיע אחר כך הוא כמעט שלוש שעות שנעות בין רגעים קולנועיים מרשימים לסצנות רפטטיביות של עינויים אכזריים מחד ודיונים תיאולוגיים מאידך. ברור שבעיני רוב הקהל הישראלי שפחות מתעניין בנצרות, ובטח בעיני מי שעבורם סקורסזה מזוהה עם סרטיו ההוליוודים הקלילים יותר בעשור האחרון כמו "הזאב מוול סטריט" ו"השתולים", הסרט עלול פשוט להיתפס כתמוה ומשעמם. זה המקום שבו עליי כמבקר קולנוע לקום ולהזדעק, ולהתחנן שתיתנו צ'אנס לחזון הייחודי שלו, אבל האמת היא שאני מעט קרוע.

לא, "שתיקה" אינו נפילה ובמובנים רבים הוא אחד מסרטיו המיוחדים והאישיים של סקורסזה. בגיל 74 הוא ממשיך לחפש דרכים לעשות קולנוע שונה ופיוטי, וגם לשאול שאלות מהותיות על אמונה והקרבה, שרלוונטיות לכל דת ובעצם לכל אדם. מצד שני, קשה להתחמק מהתחושה שסקורסזה נפל הפעם בכמה מלכודות בסיסיות ויצר קולנוע מטיפני וחסר עומק אמיתי.

למרות הכוונות המעניינות, "שתיקה" בסופו של דבר אינה אותה יצירת מופת רוחנית וטרנסצנדנטלית אליה כיוון לבטח סקורסזה, בנוסח הקולנוע הפילוסופי והדתי של טרקובסקי ורוסליני אותם הוא מעריץ. אגב, גם הוא עצמו נגע באותם נושאים בדיוק של אמונה וספק ב"הפיתוי האחרון של ישו" ו"קאנדאן" היפהפיים, ועשה זאת עם קולנוע מלהיב וחכם הרבה יותר. התוצאה היא סרט שמרתק יותר בסיפור עשייתו מאחורי הקלעים מאשר בתוצאה הסופית, ובכל זאת הוא שווה צפייה, אם יודעים למה נכנסים.