"הכחשה": כמו עוד שיעור בהיסטוריה

הנה עוד סרט שמרוב הכרתו בהיותו "חשוב" שוכח היבטים בסיסיים של קולנוע דוגמת תסריט, בימוי ומשחק. "הכחשה" ("Denial") - דרמה משפטית שבמרכזה התביעה שהגיש ההיסטוריון הבריטי דיוויד אירווינג נגד חוקרת השואה האמריקאית דבורה ליפשטד שכינתה אותו "מכחיש שואה" - הוא, למרבה הצער וההחמצה, סרט על כלום.

כדרמת בית משפט שעניינה אמת היסטורית, הכחשת שואה, חופש הביטוי, מעמד העדות והעד, אנטישמיות בעידן המודרני ועוד כיו"ב - הסרט שביים מיק ג'קסון ("שומר הראש") לפי תסריט שכתב המחזאי הבריטי דיוויד הייר ("נער קריאה"), נותר חלול ומתסכל. מעין הצגת תאטרון שנועדה לתלמידי תיכון ביום השואה, מלווה ברב-שיח דידקטי עם המחזאי והשחקנים.

• רייצ'ל ווייז: "רוצה להאמין שהייתי מחויבת לנושא השואה גם אם לא הייתי יהודייה"
• טום ווילקינסון וטימותי ספול בראיון: "ברור שהשואה קרתה, מי חושב להכחיש"
  

הטון הדידקטי מבליט עצמו כבר בפתיחת הסרט, שעוברת מדברי הבלע של אירווינג (טימותי ספול) בנוגע להשמדת היהודים, לשיעור שמעבירה ליפשטד בנושא הכחשת השואה. בכלל, נדמה שדמותה של ההיסטוריונית היהודייה, כפי שמגלמת אותה פה רייצ'ל ווייז, רוב הזמן, אם לא כולו, מרצה ומרצה. מרצה ורצה, רצה ומרצה. ואמנם, "הכחשה" הוא לא יותר מהרצאה יבשושית על נושא שהיה ראוי להרבה יותר ממה שיש לסרט להציע.

רייצ'ל ווייז כדבורה ליפשטד ב"הכחשה"

"הכחשה", כאמור, מבוסס על תביעת הדיבה שהגיש אירווינג ב-1996, נגד ליפשטד והוצאת הספרים פנגווין, אחרי שההיסטוריונית כינתה אותו באחד מספריה "מכחיש שואה". הוא מצדו טען שמעולם לא הושמדו יהודים בתאי הגזים (אלה שימשו לטיהור גופות), ושהיטלר לא תכנן מראש, ועל כל פנים לא ידע על השמדה שיטתית של יהודים. כללי המשפט שנערך בלונדון מחייבים את ליפשטד ופרקליטיה להוכיח שאירווינג - מעריצו של היטלר ודמות מקובלת על ניאו-נאצים וחוגי ימין קיצוני - שיקר במזיד. למרבה ההפתעה, אירווינג מסרב לייצוג משפטי ומעדיף לנהל את המערכה בעצמו.

ההיבט המעניין של המשפט קשור בסירובו של פרקליטה של ליפשטד (אנדרו סקוט) להעלות אל דוכן העדים ניצולי שואה כדי למנוע את השפלתם, ואפילו אותה עצמה - מה שמסביר את השתיקה שנכפית עליה לאורך כל הדיונים. זהו המחיר שעליה לשלם תמורת הניצחון, מסביר לה עורך הדין שמנהל את המשפט בפועל (טום ווילקינסון המצוין).

תוצאותיו של המשפט המפורסם הזה אמנם ידועות (אירווינג הפסיד ונאלץ לשלם את הוצאות המשפט, מה שהביא אותו לפשיטת רגל), אך "הכחשה" מתקשה לעורר בו איזשהו עניין - בעיקר משום שהסרט לא נדרש באמצעותו לדיון עקרוני בסוגיות של אמת ותיעוד היסטורי.

ביקורות נוספות במדור הקולנוע של ynet:

• יופי נסתר  
• הנוסעים
• לאן נפלוש עכשיו?
• למה דווקא הוא?
  

יתר על כן: התסריט של הייר מחמיץ את הסיטואציה המעניינת באמת של הסרט. שכן, אם נגזר על ליפשטד לשתוק כל מהלך המשפט, נותר השיח סביב התיעוד והפרשנות ההיסטורית נחלתם של שני גברים - המכחיש אירווינג ועורך הדין המגן על הנרטיב שאין בלתו. לו היה הייר נדרש ברצינות לאופן בו מודרת האישה מהוויכוח על הסיפור ההיסטורי, היה נוסף לו רובד מרתק במיוחד שמתייחס למשמעות הסמלית העצומה של שלילת קולה.

העובדה שאיננו יודעים כמעט דבר על חייהם האישיים של ליפשטד ואירווינג (שבסצינה אחת נראה משתעשע בביתו עם בתו הקטנה), הופכת את "הכחשה" לסרט פלקטי ונטול רגש של ממש. אגב אירווינג, הסרט עושה לעצמו חיים קלים בהצגתו אותו כקריקטורה. ספול - שנראה פה כמו המכשף גרגמל - נאלץ להתמודד עם תפקיד כפוי טובה המותיר אותו בעיקר עם חיוך שטני ופה מכווץ, אך לא עם דמות של ממש שמאתגרת אותנו ומעלה שאלות מהותיות בדבר מקורותיה של הכחשת השואה. במילים אחרות: זהו עוד סרט על מאבק של "טובים" מול "רעים" שתוצאותיו ידועות מראש.

במהלך הסרט מוזכר פרד לויכטר, עוד מכחיש שואה שעמד במרכז סרטו התיעודי הנפלא של ארול מוריס, "מר מוות" (1999). מי שיצפה בסרט זה ייצא עם יותר תובנות על המוטיבציה והמניפולציה של ההכחשה מאשר מספק הסרט שזהו שמו. רגעיו הוולגריים ביותר של "הכחשה" מתרחשים במהלך ביקור של צוות ההגנה באושוויץ, שם פוצחת ליפשטד בתפילת "אל מלא רחמים", דמעה הנושרת מעיניה משולה לטיפת גשם על גדר תיל. וכאשר בתמונת הסיום נעה המצלמה, בינות פתיתי שלג, אל עבר חורבות תאי הגזים, אתה מדמיין לרגע שהנה זרוע אדם תפרוץ משם לפתע כמו בסרט אימה זול. עד כדי כך נדמה הכל וולגרי.

משחקה של ווייז אינו מקל על הצפייה בסרט. היא מטיחה את השורות האומללות שבפיה במקום פשוט לומר אותן, והופכת את דמותה של ליפשטד למורה נוקשה וקפדנית להיסטוריה - מהסוג שהיינו מעדיפים להבריז משיעוריה הטרחניים.

"הכחשה" (בריטניה) - במאי: מיק ג'קסון. שחקנים ראשיים: רייצ'ל ווייז, טימותי ספול, טום ווילקינסון, אנדרו סקוט. אורך הסרט: 109 דקות.