להתלונן על שמות עבריים של סרטים זה ספורט לאומי, אבל לפעמים מגיע קרדיט לעושים במלאכה כפוית הטובה הזאת. הנה למשל מגיע Z For Zechariah"" ואיתו שתי אפשרויות: ללכת בגישה המילולית עם "זין לזכריה", או להיות גם ריאלי וגם יצירתי. ב"יונייטד קינג" בחרו באפשרות השנייה וב"האיש האחרון", שם שהוא הברקה בעיניי מפני שהוא ישר זורק אותי אל השורה "האיש האחרון בעולם ישב בחדר ולפתע הייתה דפיקה בדלת". זאת הברקה משני טעמים: כי זה סרט מדע בדיוני, והשורה הקלאסית הזאת לקוחה גם היא מסיפור מדע בדיוני (Knock"" מאת פרדריק בראון); וכי "האיש האחרון" באמת נראה כמו אחת הווריאציות המקאבריות על הטקסט ההוא של בראון. נגיד, "האיש האחרון בעולם ישב בחדר ולפתע התקשרו מקבר רחל".

אנחנו בעולם פוסט-אפוקליפטי - לא ממש ברור פוסט איזו אפוקליפסה, אבל אנחנו יודעים שקרינה רדיואקטיבית היא חלק מהעניין. אן (מרגו רובי) חיה בחווה מבודדת ובתחושה שהיא האדם האחרון בעולם עד שמדען בשם לומיס (צ'יווטל אג'יופור) מדדה לתוך השטח שלה בחליפת קרינה ובמצב פיזי רעוע מאוד. אן עושה הכל כדי להעמיד אותו על הרגליים, וכשלומיס חוזר לאיתנו קורה בין השניים מה שאמור לקרות בין הגבר והאישה האחרונים בעולם. אלא שאז מגיע אל החווה נווד נאה בשם קיילב (כריס פיין), ולתוך שאלת ההישרדות זולגות כמה מהשאלות העתיקות ביותר בעולם.

הבמאי קרייג זובל הוכיח בעבר שאין לו אשליות באשר לטבע האנושי. סרטו הקטן והמצוין "ציות" ("Compliance"), עיבוד לסיפור אמיתי על מתיחה טלפונית שהובילה להתעללות מינית בעובדת בסניף של "מקדונלד'ס", היה משל מדויק ומטריד על החיה שהיא האדם לאחר שניטלות ממנו העכבות. גם ב"האיש האחרון" אין עכבות חברתיות או אחרות, מה שיכול להיות תחילתה של אוטופיה נפלאה. אבל בתסריט מאת ניסאר מודי אין שום דבר אוטופי.

"האיש האחרון" מקוטלג כסרט מדע בדיוני בגלל הרקע הפוסט-אפוקליפטי שלו, אבל האמת היא שאין לו דבר וחצי דבר עם הז'אנר. האפוקליפסה כאן היא רק תירוץ לשאול איך ינהגו שני גברים ואישה אחת במצב שבו הם תלויים זה בזה ובזו כדי לשרוד, אבל אין שום מערכת חוקים שמונעת מהם להגשים צרכים פחות דחופים. זה משאיר רק את המצפן המוסרי הפנימי, אם אתם מאמינים שיש דבר כזה. צובל ומודי פחות מאמינים, והעלילה שהם טווים מרתקת מצד אחד וכמעט מצחיקה מצד שני, כי הרי אנחנו יודעים שיש דברים שחזקים מאיתנו. שאפילו לאיש האחרון בעולם יתקשרו להציק מקבר רחל.

אף אחד אינו קדוש ב"האיש האחרון", וייאמר לזכות שלושת השחקנים שלו שהם יוצאים מצוין מלצאת לא טוב. רובי עושה מרגש את השורדת ומעניין את הפתיינית; אג'יופור חוצה נהדר את קו הגבול שבין איש המדע הרציונלי לגבר ככל הגברים; פיין משחק יפה את השטנץ של הפריטי בוי שהוא גם קצת דושבג. כמה שהסרט הזה קטנטן, ככה הוא תוספת משמעותית לפילמוגרפיה של השלושה האלה. 

התחלתי ממילים טובות למפיצים ואסיים בעוד כמה. "האיש האחרון" הוא סרט עתיק יומין. ההקרנה הראשונה שלו הייתה בפסטיבל סאנדנס בינואר 2015 והוא היה אמור לצאת בישראל באוקטובר של אותה שנה. אני לא יודע מה גרם לדחיית ההפצה שלו, אבל עכשיו הוא מגיע לכאן כשמרגו רובי היא שחקנית שאשכרה מוכרת כרטיסים וכריס פיין הוא הפרטנר של גל גדות ב"וונדר וומן". אם זה יביא לסרט הזה את כמות הצופים הראויה לו, זה לגמרי היה שווה את השנתיים האלה על המדף.

 

זה כמו בסרט ההוא

טוב, אז יוצא שהמדור כולו חי השבוע ב-2015. באותה שנה יצא בבריטניה (והוקרן כאן בפסטיבל חיפה) הסרט "השורד" ("The Survivalist") - ממש יצירה-אחות ל"האיש האחרון".

גם סרטו של סטיבן פינגלטון מתרחש בעולם פוסט־אפוקליפטי עם מעט מאוד אנשים שנאבקים על מעט מאוד מזון. מרטין מק'קאן מגלם בחור שאיכשהו שורד את זה בינתיים בתוך מבנה נטוש, אבל לו ולנו יש סיבות לחשוב שהוא מתחיל להשתגע מרוב בדידות. עכשיו צצות על סף דלתו שתי נשים, צעירה ומבוגרת (בהתאמה מיה גות' ואולווין פוארה). השכל הישר שלו אומר לגרש אותן, אבל אחרי שנים לבד יש לו גם שיקולים אחרים ויצרים אחרים.

פינגלטון ביים סרט ביכורים קשה ואכזרי, אבל גם נבון ועקבי ומעורר מחשבה, שלא רק משלים את הצפייה ב"האיש האחרון" אלא גם מהווה קונטרה מושלמת ל"הדרך" – יצירה פוסט אפוקליפטית כל כך יומרנית וריקנית שהיא עוררה אצלי רק את המחשבה "בשביל מה הייתי צריך לראות את הדבר הזה עכשיו".