בין הקלישאות ששומע כל סטודנט לתסריטאות בתחילת לימודיו: "תכתבו על עצמכם". ואכן, אחת האופנות הכי שחוקות בקרב במאים וכותבים צעירים, למשל בקולנוע הישראלי, היא להתחיל את הקריירה שלהם בסרט שיתאר את ילדותם העשוקה יותר או פחות, בשילוב של צבעים נוסטלגיים ותובנות בדיעבד. אני באופן אישי פחות מחבב קולנוע מהסוג הזה.

"נשות המאה ה־20", סרטו החדש של הבמאי החביב מייק מילס ("בגינרס"), הוא קצת סרט כזה, ולולא הוא היה מתרחש בקליפורניה החולמנית והליברלית של שנות ה־70, היה אפשר לדמיין אותו כסרט בוסר ישראלי.

הסרט מתאר - עם שינויי שמות וחיזוקים דרמטיים מתבקשים - את התבגרותו של מילס בסנטה ברברה, בסביבה שנשלטה על ידי נשים דומיננטיות: הראשונה היא אמו המודרנית מחד והחששנית מאידך (אנט בנינג), השנייה היא צלמת בודדה שגרה איתם במעין קומונה (גרטה גרוויג המצוינת) והשלישית היא אהבתו הלא ממומשת של הגיבור, נערה בוגרת לגילה ומינית מאוד (אל פאנינג, כוכבת עולה בארה"ב).

כפי ששם הסרט מרמז, מילס מודע לזמן המאוד מיוחד שבו הוא חווה את ילדותו. זו התקופה בארה"ב שבה הפמיניזם נכנס למיינסטרים, אחרי המרד הגדול של ילדי הפרחים, כשאמריקה הייתה שלווה ונפתחה לרעיונות חדשים. מנגד, הרצון של גיבור הסרט (לוקאס ג'ייד זומאן) להפוך לגבר פמיניסט, אם יש דבר כזה בכלל, מהווה אתגר לא קל, בעיקר כשהוא צריך להתמודד עם חרמנותו בגיל ההתבגרות.

מילס הוא כותב מוכשר וכמה מהסצנות בסרט חכמות ומבדרות, לא מעט בזכות צוות השחקנים הסימפטי. זה לא משנה את העובדה ש"נשות המאה ה־20" הוא בסוף קצת סרט במשקל נוצה, שמתאר ילדות מפונקת בעולם הראשון. זה נחמד, אבל לא כזה קריטי או מרגש.