"טריינספוטינג 2": נוסטלגיה ולא יותר
הבמאי דני בויל מנסה לשחזר את סגנונו החצוף מלפני 20 שנה, אבל התוצאה היא מחווה מיושנת שמתרפקת על העבר. אמנם יש ב"טריינספוטינג 2" כמה סצנות יפות מאוד, אבל בסופו של דבר, גיבורי הסרט הם חבורת גברים במשבר גיל העמידה, שלא ברור למה היה צורך שייפגשו שוב
לפני 20 שנה היה "טריינספוטינג" סרט שהפך לתופעה תרבותית. סגנונו הקליפי, הפסקול הפסיכדלי, גיבוריו הניהיליסטים וההצגה החיובית לכאורה של השימוש בסמים הפכו אותו לאחד הסרטים המייצגים והמגדירים של תקופתו. האם היה זה גם סרט טוב? על כך אפשר להתווכח, ובכל מקרה זה גם לא כל כך משנה. שכן "טריינספוטינג" הציג קולנוע ריקני בצורתו האפקטיבית ביותר. די בדומה ל"רקוויאם לחלום" של דארן ארונופסקי, שנוצר ארבע שנים אחריו, ועסק אף הוא בהיבטיה המצודדים מבחינה אסתטית של ההתמכרות. יחד עם זאת, הוא היטיב לתאר דור של ג'אנקים, שאף כי חיו באדינבורו ובילו יחד זמן רב בצפייה פסיבית ברכבות חולפות (דימוי שנעדר כמעט מהסרט שקרוי על שם הנוהג הזה) - ייצגו צעירים רבים בני זמנם, חסרי תכלית ותקווה.
"טריינספוטינג 2" (הכותרת המשונה במקור היא "T2 Trainspotting") מפגיש את הדמויות שעוצבו בספרו המכונן של אירווין וולש מ-1993 וכן בספר ההמשך "פורנו" שראה אור ב-2002. כזכור, עזבנו אותן כאשר הגיבור גלוח הראש, מרק רנטון (יואן מק'גרגור), גונב משלושת חבריו את כספי עסקת הסמים שבה היו מעורבים, ובורח - השד-יודע-לאן. עתה, גרוש ובאמצע שנות ה-40 לחייו, אנו מוצאים אותו קורס בעיצומה של ריצה על הליכון בחדר כושר באמסטרדם בה הוא מתגורר, ומחליט משום מה לשוב הביתה.
ביקורות נוספות במדור הקולנוע של ynet:
חזרה באדינבורו, הוא מתאחד עם "סיק-בוי" (ג'וני לי מילר), בעל פאב כושל ששומר לחברו הטוב לשעבר טינה על שגנב ממנו את הכסף שיכול היה להוביל את חייו לכיוון אחר, ועם "ספאד" (יואן ברמנר) שמכור עדיין להרואין וכותב סיפורים המבוססים על חייהם המשותפים מפעם. מי שלגמרי אינו מקבל את בואו בברכה וממתין לשעת הכושר לנקום בו הוא "פרנקו" בגבי הפסיכופט (רוברט קרלייל), שזה עתה ברח מהכלא ומבקש לגרור עמו אל חיי הפשע את בנו הצעיר. אגב כך, מעניין שהמשטרה הבריטית פשוט לא מחפשת אחריו במקום שהכי טבעי שיגיע אליו - ביתו. וזו רק דוגמא אחת לרישול שבו כתוב הסרט כולו.
כבר ראינו סרטים שחזרו אל גיבוריהם המיתולוגיים מקץ כמה עשורים ("גבר ואישה: 20 שנה אחרי" של קלוד ללוש ו"צבע הכסף" של מרטין סקורסזה, שבו שיחזר פול ניומן את דמותו של שחקן הביליארד אדי פלסון שגילם לראשונה ב-1961, הם רק שתי דוגמאות בולטות) - אך אלה היו לא יותר מניסיונות כושלים לסחוט את מיצי הנוסטלגיה, על פי רוב כדי לשקם את הקריירה של הנוגעים בדבר (ואמנם, ניומן זכה באוסקר היחיד שלו, מעין אות כבוד יותר מאשר פרס שהגיע לו באמת, על תפקידו).
נוסטלגיה לסרט הראשון היא גם כל מה שמציע, אחרי הכל, "טריינספוטינג 2", וזו הסיבה שאנחנו, כמו כל המעורבים, נמצאים כאן. "אתה תייר בנעורים של עצמך", אומרת פה דמות אחת לאחרת, ומסכמת פחות או יותר את החוויה הנוכחית בעבור כל מי שצפה במקור בזמן אמת. זהו הרגע שבו סרטו של בויל מפגין מודעות רפלקסיבית על באמת.
השימוש בטכניקה צילומית המזכירה סרטי 8 מ"מ ישנים על מנת לתאר תמונות מילדותם של הגיבורים, הוא קלישאה אסתטית שהסרט אינו נרתע מלחזור עליה שוב ושוב. כך גם הקליפים מהסרט הראשון ששילובם נעשה באופן גס וחלול. "טריינספוטינג 2" מבקש לומר לנו שהצעירים הזועמים מפעם נותרו כאלה גם 20 שנה אחרי, משרטט דיוקן של גבריות במשבר אמצע החיים - אבל בניגוד לקודמו, אין לו הרבה מה לומר על הדור שהם מייצגים.
הדבר הזה בולט במיוחד בניסיון לעדכן את מונולוג "choose life" שפתח את הסרט הראשון, הפעם דרך התייחסות לפייסבוק, אינסטגרם, ריאליטי וכל הג'אז הזה. המונולוג המכונן ההוא שייצג ייאוש קיומי שצעירים בריטים רבים (ולא רק הם) יכלו להזדהות עמו, נהפך עתה לרצף של תובנות דידקטיות אופנתיות שנמסרות על ידי "רנט בוי" מבלי שתתלווה אליהן אפילו נימה של אירוניה.
ישנן בסרט כמה סצנות יפות מאוד, כמו זו שבה מגיעים "רנט בוי" ו"סיק בוי" לפאב שבו מציינים את קרב בוין מ-1690 (שבו גבר צבא וויליאם מאורנז' הפרוטסטנטי על ג'יימס השני הקתולי), ודמותו המובסת של "ספאד" מעניקה לו כמה מרגעיו הנוגעים ללב, בעיקר בזכות הופעתו הנפלאה והמדויקת של ברמנר. אך משהו במפגש המחודש הזה פשוט לא מצליח להלהיב. חזונו של "סיק בוי" להפוך את הפאב המשקיף, כמה סמלי, אל ערימת אשפה ענקית, לבית בושת משודרג - פרויקט שמעורבת בו חברתו הבולגרייה המשמשת גם כזונה (אניילה נדיילקובה) - נדמה מאולץ כמו האיחוד הזה כולו.
נעים לראות את מק'גרגור שב לשתף פעולה עם בויל (זהו סרטם המשותף הרביעי, והוא מגיע אחרי תקופה ממושכת של נתק בין השניים), אבל התסריט של ג'ון הודג', שכתב גם את העיבוד לסרט הראשון, אינו מעניק לדמותו של רנטון אותה נוכחות איקונית שהייתה לו אז. גיבורי הסרט הזה מתרפקים על העבר, שאולי לא הציע להם עתיד, אבל היה בדיעבד טוב יותר מחייהם בהווה. ואמנם, "טריינספוטינג 2" הוא סרט שספק אם היה צריך להיעשות על חבורה שלא נמצא כל טעם שתשוב שתיפגש.
