יש אנשים בעולם שחושבים שעוד יש טעם לראות סרטים של מ. נייט שאמלאן, ההוא מ"החוש השישי" ו"בלתי שביר", אבל גם מ"נערה במים", "ביום שזה יקרה", "העולם אחרי" והרימייק המזעזע של הסדרה "אווטאר". החל מהשבוע, אני לא אחת מאותם אנשים. החלטתי לא לצפות עוד בסרטים חדשים של שאמלאן. תקראו לזה "פערים בלתי ניתנים לגישור".

שאמלאן הרבה פחות חכם ועמוק ממה שהוא חושב, הוא כותב דיאלוגים נוראי, והאובססיה שלו לטוויסטים מפתיעים בשקל ממש מיצתה את עצמה. אז זהו, מספיק. את מה שעבר עליי במהלך בצפייה ב"ספליט", סרטו החדש, אני לא מוכנה לעבור שוב. זה כנראה הסרט שהכי סבלתי בו בשנתיים האחרונות לפחות.

אם אתם רוצים ללכת לסרט בלי לדעת כלום, תחפפו מפה מיד. הסיפור הוא כזה: שלוש תיכוניסטיות נחטפות ע"י גבר מסתורי (ג'יימס מקאבוי) ונכלאות בחדר ממוגן. שתיים מהן מקובלות ומלאות חיים, השלישית (אניה טיילור ג'וי) היא נערה כבויה ולא מקובלת עם עבר אפל מאוד. במהירה מתברר כי החוטף סובל מהפרעת זהות דיסוציאטיבית (יענו, פיצול אישיות) וחיות בתוכו 23 דמויות שונות, גברים ונשים, בגילים שונים ובעלי אופי שונה. רמאות מספר אחת - בסרט לא נחשפות יותר מעשר דמויות, חלקן לזמן קצר מאוד.

הפסיכולוגית של כל 23 הזהויות (בטי באקלי) חושדת שהקבוצה מסתירה ממנה משהו. היא מתמחה בסובלים מהפרעה זו, ואפילו טוענת שיש בה פוטנציאל ליותר מסתם הפרעה - על פי התאוריה שלה, המטופלים שלה פיצחו משהו במוח שעשוי להפוך אותם לנעלים על בני אדם עם זהות אחת. דמות המכונה "החיה", ספק אדם מבחוץ ספק הזהות ה-24, מאמינה בדיוק בזה, ונחושה להוכיח זאת בדרכים מאיימות במיוחד.

שאמלאן הוא לא אידיוט גמור. בגלל זה הוא עדיין עובד ויש אנשים עדיין נותנים לסרטים שלו ביקורות שאינן "מה זה החרא הזה". הוא יודע איך סרט אמור להיראות, הוא חושב על פרטים קטנים ועל משמעויות נוספות. אבל התוכן שהוא יוצק לתוך התבנית כל כך מגוחך שקשה לשים לב לעבודה שהוא עשה. הוא רוצה לדבר על מחלות נפש ועל הדימוי הציבורי שלהן, לרפרר לפילוסופיה, לדת, אפילו אפשר למצוא כאן משמעויות מגדריות (מבאסות) - אבל הוא לא באמת מבין שום דבר מכל זה. הכל נעשה בצורה שטחית ועילגת, כיאה לאיש שנתקע מנטלית בגיל 13. אגב גיל 13, שאמלאן עושה כאן "נערה במים" ודוחף לנו שוב לגרון את הסיפור על הבחור המעונה שכל העולם חושב שהוא סתם משוגע או מדחיק את קיומו, אבל בעצם הוא גאון בלתי מובן. נחשו למי מתכוונים פה באמת? רמז - יש לו שלושה שמות.

אין טעם לנתח לעומק עד כמה הסרט הזה לא מוסרי - החיים קצרים ויש עוד הרבה מגרעות לציין: הצילום, הצבעים והעיצוב ממש מכוערים; הסרט לא באמת מותח, בטח אם אתם כל הזמן מנסים לנחש מה הטוויסט המפתיע; גם הטוויסט המפתיע מעפן; העלילה מתנדנדת בין צפויה שבא למות לרגעים מוגזמים עד כדי הצורך לצבוט את עצמכם; השחקנים ממש משתדלים, אבל התסריט לא מאפשר להם להישמע לא מטופשים (בעיקר הסצנות של הפסיכולוגית, שהן מין קיצור דרך משעמם ועצלני לתיאור העלילה והדמויות). כבר קראתי כמה ביקורות ששיבחו את המשחק של מקאבוי, אבל בעיניי הוא היה גרוטסקי, לא מעורר הזדהות ומפוצץ מניירות מרגיזות. גם אם שאמלאן באמת ובתמים אוהב את הדמויות שלו, בסוף נשאר טעם לוואי של גועל, השפלה ורוע לב. אם ככה נראה סרט "טוב" של שאמלאן, אני מוותרת מראש על כל מה שיש לו להציע. ביי.

"המקום בינינו": נפל חלל

אז "המקום בינינו" הוא כבר בטוח לא הסרט הכי רע שראיתי ב-2017, אבל שמור לו מקום בתחרות תרגום השם הגרוע של השנה. במקור קראו לו "The Space Between Us" ("החלל בינינו"), ובמקום לתרגם מילולית הלכו בהפצה על שם שיתאים יותר לקומדיה רומנטית חסודה על זוג חרדי צעיר.

אותו חלל מדובר, או מוסתר, הוא המושבה האנושית במאדים, בה מתגורר גארדנר (אסא באטרפילד), הילד האנושי הראשון במאדים. הוא בודד מאוד כיוון שאמו האסטרונאוטית מתה בלידתו, אז הוא מתנחם בשיחות וידיאו עם נערה יתומה מכדור הארץ בשם טולסה (בריט רוברטסון). בגיל 16 הוא מקבל סוף סוף צ'אנס לבקר בכדור הארץ והסרט משנה עורו במהירות והופך לסרט מסע רומנטי של היתומה הצינית והיתום הסקרן.

לא אופתע אם אגלה ש"המקום בינינו" של פיטר צ'לסום הונדס כולו סביב העובדה שהילד מ"הוגו" ו"המשחק של אנדר" גדל להיות נער שרוכי וחייזרי למראה, בעוד השידוך הפוטנציאלי שלו היא בקושי מטר שישים. הפרש גבהים של ראש וחצי זה לא מוזר אם הבחור מפלנטה עם כוח כבידה חלש, מה, לא ככה?! קשה לחשוב על הסבר הגיוני יותר לפספוס הזה.

רבע שעה פנימה כבר יש יותר מפרט עלילה אחד בסיפור שמופרכותו הייתה מצדיקה בנסיבות אחרות החלפת ערוץ בטלוויזיה. הוא לא חינני או מרגש מספיק כדי להצדיק כתיבה רעה כזו, מהדיאלוגים דרך ההתרחשות ועד הדמויות. במקום להגיע מנקודה א' (מאדים) לנקודה ב' (כדור הארץ) וחזרה, הכותבים עושים סיבובי דאווין מיותרים, מסבכים לעצמם את החיים ויוצאים מזה בקושי רב ובהשפלה מסוימת.

קחו לדוגמה את שרה אליוט (ג'נט מונטגומרי), אמו המתה של הגיבור. כולם חוזרים ומדגישים כמה חכמה, אמיצה ומוצלחת היא הייתה, אבל היא עצמה מתה רגע קצר אחרי שהובילה את המשלחת המאוישת הראשונה למאדים. אפילו אם נתעלם לרגע מחוסר הסבירות הקיצוני שאסטרונאוטית תגיע לחלל בהריון, מביך לראות חבורה של מדענים צופה באולטרה-סאונד שלה מכדור הארץ ומפיקה מרגליות כמו "היא בטח מרגישה מושפלת", "איזה חוסר אחריות מצידה" וכו'. "היא כבר לא רק אסטרונאוטית, היא אמא עכשיו", מואיל בטובו לציין אחד מהם, קול עקיף לאישה שלא אומרת מילה בנדון מרגע הגילוי עד מותה הגרפי והאכזרי מדי. כל זה כדי ששתי סצנות אחר כך יתגלה שלגארדנר יש תחליף אם (קרלה גוג'ינו), שאפילו נראית דומה לאם הביולוגית. בשביל מה זה טוב? למה לייבש את הקהל עם עלילת "תאגיד במשבר" מיותרת וארוכה במקום פשוט לדבר על היתום בודד במאדים? למה להרוג את האם ולהביא מתדון-אמא? למה למרוח את הסרט במשך שעתיים במקום לשחרר אותנו אחרי שעה וחצי מעונשו של זה? הגיעה השעה להגביל בחוק את אורכם של סרטי בידור קלילים וחסרי ערך מוסף לשעה וחצי לכל היותר. המגמה הזו מחמירה והחיים קצרים.

אסא באטרפילד ובריט רוברטסון מתוך "המקום בינינו" (צילום:  יחסי ציבור )
אסא באטרפילד ובריט רוברטסון מתוך "המקום בינינו" | צילום: יחסי ציבור

דרך טובה לקצץ סצנות מיותרות ולא לנג'ס היא לזכור לשם מה התכנסנו. את ההסברים ותיאור ההתרחשות המפורט תשמרו לדברים המעניינים, הם לא אלה שאמורים לדלג באגביות ביניהם ("אה, נכון, בניתי רובוט", "אה, כן, אני מדבר כבר שנה עם ילדה מכדור הארץ", "אה, כן, אין פה שום תשתית לגדל אותי אבל אני בחיים איכשהו"). עלילת המסע, למשל, גרועה משמעותית פחות מכל מה שקשור לחלל ולנאס"א ולעניינים רפואיים טכניים ולדמות הכה מיותרת של גארי אולדמן. אה, כן, גם גארי אולדמן פה, מתבזה ממש, אבל הוא לא לבד בהתבזותו. היחידה שיוצאת טוב, יחסית, היא בריט רוברטסון, כמו שהיא עושה תמיד. אפילו ב"יום האם" היא הייתה סבירה. הייתי שמחה לראות אותה משחקת פעם אחת גם דמות שאיננה תיכוניסטית או צעירה שאמא שלה מתה או שההורים שלה מסרו אותה לאימוץ. מטריד כמה תפקידים כאלה יש לה.