בדיוק כשעמדנו להרים ידיים מז'אנר סרטי הקומיקס שחוזר על עצמו שוב ושוב, ובמיוחד מסדרת סרטי 'אקס־מן' המלוקקים והממוחזרים. 'לוגאן', החדש בסדרה, הוא סרט מבריק, אלים, עצוב, שהוקדשה לו יופי של מחשבה קולנועית מצד הבמאי ג'יימס מנגולד והכוכב יו ג'קמן, באחד מהיפים בתפקידיו. זה לא רק בקלות הסרט הטוב בסדרת 'אקס־מן', וסרט ששווה לרוץ אליו גם אם אתם לא מעריצי הסדרה, אלא אחד מסרטי הקומיקס הטובים בשנים האחרונות.

ההחלטה הגאונית הראשונה של הסרט היא בעצם לעשות פה סיקוול מאוחר שמתרחש יותר מעשור אחרי כל הסרטים האחרים, ובעצם מנתק את עצמו מהתלות באופרת הסבון שהתרחשה בסרטי אקס מן הקודמים. במקום להתעסק ב־70 דמויות במקביל ועלילותיהן המצטלבות, 'לוגאן' מצמצם את האקס־מן לשניים בלבד שהפכו בפאזה הנוכחית לשבר כלי: וולברין (ג'קמן) שמוצג כאלכוהוליסט חבוט, ופרופסור אקס (פטריק סטיוארט) שנמצא בפאזה הדמנטית של חייו. שניהם מתחבאים על גבול ארה"ב־מקסיקו בעקבות תאונה מסתורית שהרגה את רוב חבריהם, עד שלחייהם נכנסת ילדה שתקנית (דפני קין) עם יכולות מוטנטיות מסתוריות.

מנגולד, במאי לא אחיד שהבריק פעם אחת בקריירה עם המערבון האדיר '3:10 ליומה' לפני כמה שנים, מוציא עכשיו הברקה שנייה בסרט שמתנהג מהתחלה ועד הסוף כמו מערבון: טובים־מול־רעים, ובתווך גיבור בודד שלא רוצה להיגרר לזה ובכל זאת צריך לבחור צד. הוא מתרחש באמריקה עתידנית שלא כל כך שונה מהנוכחית, רק אכזרית יותר. העובדה כי העלילה המרכזית שלו עוסקת בציד של ילדים המהגרים ממקסיקו, ומנסים לחצות את הגבול לקנדה בעוד הרשויות רודפות אחריהם, נותנת לו גם פאנץ' אקטואלי מפתיע.

זה לא סרט מושלם: פה ושם הוא קצת מאבד קצב, ולעיתים נראה שמנגולד וג'קמן מתלהבים כל כך מזה שהם עושים סרט למבוגרים, שהם מרצפים כל דיאלוג ב"פאק" ו"פאקינג". אבל עם שלוש סצנות אקשן ענקיות, מערכת יחסים נוגעת בין הורים לילדים וסיום פשוט אדיר - 'לוגאן' הוא חתיכת פתיחה מרשימה לקולנוע של 2017.