שון פן הרוויח די ביושר את שריקות הבוז שחטף בפסטיבל קאן בסוף הקרנת 'הפנים האחרונות', הסרט האחרון בבימויו שדי נעלם מאז וצץ כאן עכשיו אחרי שנה.
הדרמה הרומנטית שמתרחשת על רקע מלחמות האזרחים באפריקה, בכיכובם של חוויאר בארדם ושרליז ת'רון כשני רופאים מערביים מסוקסים שמתאהבים זה בזה, מגלמת בתוכה את כל הרעות החולות של היחס המערבי המתנשא לאפריקה. הסיפור אמור ללמד את הצופים על הזוועות שמתרחשות ביבשת השחורה, אבל הפוקוס הוא כמובן על הגיבורים הלבנים האצילים בארדם ות'רון - שאף שערה לא נופלת מראשם כשהם מטפלים בעוד ילד שחור שגוסס לנו מול העיניים.
כל זה בשילוב של סצנות אהבה וסקס מלוקקות, שנשלפו היישר מהאייטיז, עם תאורה עדינה, מוזיקה צ'יזית, באוהל שבלב הג'ונגל. בחוץ, נזכיר, כולם גוססים ממלריה.
פן, איש שמאל קולני שעד כה התרחק מנושאים פוליטיים בסרטים המצוינים שלו כבמאי (למשל 'עד קצה העולם'), חוטף מהמבקרים גם על שנים של התנשאות וצדקנות כשמתברר שהוא מתנשא וגזען חבוי בעצמו. איש שיטיף ליחס הומניטרי לאפריקאים אבל יספר את סיפורם של האירופאים הקדושים שמצילים אותם.
אבל אם לרגע מנקים את כל האנטי לבמאי, מגלים סרט שלפחות בחלקו היה בעל כוונות אציליות. "צריך לתת להם בידור כדי שיקשיבו", אומרת דמות אחת לשנייה בסצנה הראשונה בסרט, כמעין התנצלות מראש של פן, עם עקיצה קלה לצופים: בלי הפנים המלאכיות של שרליז ת'רון על הפוסטר לא הייתם באים לראות סרט על מלחמת האזרחים בליבריה ודרום סודן. ובאמת, בתוך הסרט הלא־מוצלח הזה מסתתר מוצר טוב בהרבה, עם כמה סצנות חזקות של זוועות שלפחות יניעו חלק מהצופים לעשות משהו. זה לא הופך את המכלול לשווה צפייה, אבל גם לא לקטסטרופה ההומניטרית שעשו ממנו.