"שמחות": בדיחה לא מצחיקה

לעיתים נתקל אדם בקרבות שהוא יודע מראש שהם אבודים. דיאטות, ויכוחים בפייסבוק, ביקורות טלוויזיה על סיטקומים ישראלים. עמוק בלב הוא יודע – אין דרך לצאת מהקרב הזה כשאתה לא חבול וחבוט. לא משנה אם אתה כתבת את הביקורת או אם אתה טוקבקיסט שמגיב עליה. אין צדדים נכונים בסיפור הזה, אין צודקים, אין מנצחים. אבוד. כל הצחוקים המוקלטים שבעולם לא ישכנעו אותך שלפניך מוצר שיש לו קרבה רחוקה להומור, ומצד שני כל הטיעונים שלך לא יזיזו אפילו סנטימטר את האיש על הכורסא שמעוניין לשבת מול הטלוויזיה שלו בשישי בערב ולצחוק מבדיחות מזוקנות יותר מהיפסטר תל אביבי. הבנתם מה עשיתי פה? להיפסטרים יש זקן אז זה מצחיק. טוב, אה? אז עכשיו, אחרי שווידאנו ששום דבר טוב לא יצא מהביקורת הזאת, בואו נדבר על "השמחות", הסיטקום החדש שעלה הערב (ו') זכיינית ערוץ 2 רשת.

ביקורות טלוויזיה נוספות:

"רק רוצים לרקוד": למחזר ולשעמם לפי הקצב

"להיות אבא": טל פרידמן שלא הכרנו

"עד הקצה": סליז בעטיפה יוקרתית

זאב רווח וגיא לואל. דווקא יודעים משהו על משחק קומי(צילום: אילנית דואניאס)

על הנייר זה דווקא נשמע לא רע – סיטקום שמתרחש ב"גני בל גרדנס היפים" (שם מעולה!), עם שחקנים כמו גיא לואל, לירית בלבן, זאב רווח, שיודע דבר או שניים על משחק קומי, יוסף סוויד. גם הקרקע פורייה - אין ישראלי אחד שלא היה באולם אירועים, כולנו מכירים את הסבל שממנו עשויות ללבלב אינסוף סיטואציות קומיות. אלא שבפועל הקומדיה של "שמחות" כל כך עצובה שנדמה שלרגעים גם הדמויות עצמן מגחכות על הטקסט שהכניסו להן לפה. "אני מקווה שהרמה של האוכל יותר גבוהה מהרמה של ההומור פה", אומר השחקן האורח שבחר להגיע ל"גני בל גרדנס היפים" כדי למות בו בחמש הדקות הראשונות של הפרק הראשון. הבנתי לליבו. זה כל אחד לעצמו עכשיו.

נדמה שגם הדמויות מגחכות על הטקסטים(צילום: אילנית דואניאס)

אפשר להבין גם את רשת. עוד שתי דקות מפצלים את ערוץ 2, צריכים למלא שבעה ימי שידור וגם היא צריכה איזה "סברי מרנן" משלה שאפשר יהיה לשבץ בשישי בערב. ובהתאמה גם "שמחות" היא אסופה של בדיחות עציות שלא מדלגות על אף סטריאוטיפ שכבר רצחו בסיטקומים מהסוג הזה, דרך רוסים אלימים, ערבים עבריינים (מזל שהביאו את סוויד, שחקן עם מבטא ישראלי, כדי שיבצע תפקיד עם מבטא ערבי. יש אמת בפרסום), רוחניקים זורמים, היפסטרים מתנשאים. פאנצ'ים שתזהו מקילומטרים כשהם ינועו בהמוניהם אל הצחוקים המוקלטים. וזה רק בשלושת הפרקים הראשונים, אני לא רוצה לחשוב מה הולך לקרות בפרק תשע.

המסקנה הבלתי נמנעת היא שקומדיות מסורתיות, עגומות ככל שיהיו, כאן כדי להישאר. לא משנה כמה תתקדם הטלוויזיה, תמיד יהיה להן קהל. ומוצר עם קהל הוא מוצר שיש לו מקום בלוח השידורים. וכל עוד הן קיימות יהיה מי שיקונן על קיומן ויהיה מי שיטען שמדובר בתור הזהב של הטלוויזיה ולמה אתם לא יודעים לפרגן. לא נותר לי אלא לאחל בהצלחה לשני הצדדים, וניפגש בשמחות!